"ניו-יורק היא רק מקום זמני"

"החבר'ה בתיכון תמיד צחקו עליי שאני מתנהג כמו אמריקני. הייתי שואל אותם איך זה יכול להיות אם גדלתי בישראל", אומר יניב קוטר כשהוא נדרש להסביר את החזות האמריקנית שלו. אבל אם החבר'ה מהתיכון היו רואים אותו עכשיו, סביר להניח שהיו מחייכים ומכריזים: "אמרנו לך!". אחרי חמש שנים בניו-יורק הוא נראה אמריקני, מדבר אנגלית-אמריקנית מתגלגלת ומתנהג כמי שנולד בתפוח הגדול. לזכותו נאמר שישראל יכולה להתגאות בכך שלמרות שנדמה שהוא נטמע כליל בתרבות המקומית - הוא מודה שאין כמו בבית. 

כתבות נוספות בסדרה:

• "הלב בכל זאת מחזיר אותנו לארץ": ניר ועינת עזריאל מתגעגעים
• "לפעמים אתה מרגיש כאן כמו חייזר": גילוי הלב של רונית אפריל
• "בחלומות שלי, ילדיי גדלים בישראל": טל ארנון חוזרת - ומייחלת
  

• "התינוק הוא מה שחשוב לנו עכשיו": הסיפור של לילך וליאור מרום
  

פעם אחר פעם החיים בארצות-הברית שלחו אל יניב (26) ידיים מזמינות, והוא ידע לשלוח יד בחזרה. אחרי שהשתחרר מצה"ל הוא הצטרף להוריו שהיגרו ארה"בה, למד באוניברסיטה מובילה, עבד כמנהל פרויקטים באחד הבנקים הגדולים בעולם, הרוויח משכורת נאה וחי חיי הוללות בניו-יורק. "יש כאן הכל", הוא מתפעל. "העוצמה של העיר הזאת מדהימה. הכל צפוף, כולם ממהרים, תמיד יש מה לעשות", הוא פולט את המשפטים במהירות, בקצב שבו העיר מתנהלת. "אבל עכשיו אני מרגיש שאין יותר תירוצים, שהגיע הזמן לחזור".

אז כן, הדיבור הקדחתני של יניב הולם כל-כך את העיר בה הוא חי. ובכל זאת, נדמה שהוא משתוקק להשיל מעליו את המעטה המהוקצע ולהחליף אותו בכפכפים, בבגדים מהוהים ובקצב אטי יותר, נינוח יותר. "כל מי שמגיע לניו-יורק נמצא בדרך לאנשהו. מעטים האנשים שנשארים פה כל החיים", הוא מבהיר. "אתה מפתח קריירה עד כמה שאתה יכול ועובר הלאה, לפרברים או הלאה בכלל. אולי גם אני אחזור לכאן בעתיד, עם האישה שתהיה לי, ואולי לא. אני בטוח שאהיה בסדר עם זה". 

החבר'ה מהתיכון אולי צדקו, ויניב עצמו מודה שכיום הוא אמריקני יותר מאי פעם, אבל יש משהו בחספוס הישראלי שגרם לו לרצות להישאר בכל פעם שביקר בארץ. "רציתי, אבל תמיד היה משהו שהחזיר אותו לארצות-הברית", הוא משחזר. "לסיים את התואר, למצוא עבודה מעולה, לצבור עוד ניסיון מקצועי ולהוסיף עוד כמה שורות לרזומה". הוא אמנם חושש שבארץ יתקשה למצוא עבודה, אך באותה נשימה נזכר שישראל דווקא מציעה לא מעט הזדמנויות לאנשי היי-טק. וחוצמזה, הוא מתגעגע. מאוד מתגעגע.

"בישראל יש ים וחיי לילה סוערים, שונים מאוד מאלה שיש כאן, שאני נורא מתגעגע אליהם", הוא מתכחש למוניטין הבלייני של ניו-יורק. "כשהאמריקנים יוצאים לבלות הם שותים, משתכרים, מקיאים והולכים הביתה. בכל סוף שבוע אני רואה אנשים שפוכים על המדרכות. אין אף אחד שעוזר להם, אפילו לא חבר שנמצא לידם. זו תרבות הקולג'ים, ואני עם הקולג' כבר סיימתי", הוא פוסק. "וישראל? ישראל זה לגור עם האנשים שלך, העם שלך. כמה שאני אמריקני

אני עדיין לא מרגיש שייך. אני הולך לכל המסיבות הישראליות ולכל ההופעות של האמנים הישראלים. חשוב לי להרגיש מחובר לאופי הישראלי, לטוב ולרע".

כשיניב מדבר על האופי ישראלי אליו הוא משתוקק להיות מחובר, הוא מתכוון גם לאופי הנשי הישראלי. "אני לא רוצה להקים כאן משפחה, אני רוצה להכיר מישהי ישראלית", הוא מספר בגילוי לב. כן, כבר היו לו כמה מערכות יחסים, חלקן אפילו רציניות, והוא הספיק להתרועע עם צעירות יהודיות-אמריקניות וגויות גמורות. המסקנה? "האופי הישראלי הכי מתאים לי", יניב מכריז. "וחוצמזה, הבנות בארץ הכי יפות. אני מקווה שיהיה לי יותר קל למצוא אהבה בארץ, בעצם אני משוכנע שכן. ניו-יורק היא עיר של רווקים. יש כל-כך הרבה אפשרויות, אבל כמה ישראליות כבר יש פה? ואיך בכלל מוצאים אותן כשרק במנהטן יש מיליוני אנשים?".

החודש (מאי) יניב נחת בארץ, הישר אל תוך תחילתו של הקיץ הישראלי. בני משפחתו, שמתכננים לשהות בארצות-הברית בשנים הקרובות ואז לחזור, אינם תומכים לגמרי בהחלטה שלו. הוריו היו מעדיפים שיישאר עוד קצת, שינצל את ארץ ההזדמנויות אף יותר. אבל יניב רוצה בית וזוגיות ישראלית, ומקווה שיוכל לממש את עצמו גם בארץ. "ניו-יורק היא מקום זמני, מקום בדרך לאנשהו", הוא חוזר ואומר. "ובשבילי, ניו-יורק היתה מקום בדרך הביתה".