"לפעמים אתה מרגיש כאן כמו חייזר"

"אמרתי להארווי שאם אנחנו לא חוזרים עד יולי אני מאשפזת את עצמי בבית משוגעים", צוחקת רונית אפריל כשהיא משחזרת את ההחלטה לשוב לישראל. הארווי הוא בעלה היהודי-אמריקני, אותו הכירה בישראל - ועימו היא שבה ארצה בימים אלה יחד עם שני ילדיהם. שבע שנים שהיא בארצות-הברית, אבל רונית (42) היתה מוכנה לחזור כבר בשנתה השנייה. חמש שנים חלפו וכעת הארווי (57), שביקר בארץ עשרות פעמים ("הוא אמריקני-ישראלי", בת זוגו מסגירה בחיוך), וילדיהם בני השנה והשש, אורזים את חייהם הנוכחיים כדי לפתוח בחיים חדשים כחול-לבן.

כתבות נוספות בסדרה:

• "הלב בכל זאת מחזיר אותנו לארץ": ניר ועינת עזריאל מתגעגעים
  
• "ניו-יורק היא רק מקום זמני": הקאמבק של יניב קוטר
  
• "בחלומות שלי, ילדיי גדלים בישראל": טל ארנון חוזרת - ומייחלת
• התינוק הוא מה שחשוב לנו עכשיו": הסיפור של לילך וליאור מרום
  

"אנשים כאן לא יודעים איך לאכול אותי", אומרת רונית בעצב. "הם לא מבינים מי אתה, לא מבינים את השורשים שלך, אין להם איתך שפה משותפת בכלל. לפעמים אתה מרגיש כאן כמו חייזר", היא נאנחת קלות. "לא רע פה, להפך. אמריקה נוחה, אפילו הגעגועים והכמיהה הופכים לנוחים, אבל מבחינתי החיים האלה הם סוג של מוות". ביתה של רונית אכן יכול להיחשב בקלות ל'נוח'. גדול ממדים, בנוי כולו מעץ ונטוע במורד הר, בינות לעצים מפוארים, הבית טובל בנוף הגבעות המרהיב של אוקלנד. הארווי, קבלן ונגר, שיפץ אותו במו ידיו. "בנינו בעצמנו כל סנטימטר בבית הזה", היא מעבירה ליטוף על הקיר, מסבירה מדוע היא נפרדת בקלות רבה כל-כך מהקן שהשניים בנו למשפחתם.

"אנחנו חוזרים לארץ כי חסר פה משהו, ואנחנו מוכנים לוותר על הרבה דברים שיש לנו כאן", רונית ממשיכה. "בית בשבילי הוא קן, הוא תמיד היה כזה, אבל כאן הוא גם משמש מקלט מהבדידות החברתית. עוזבים אותי בשקט פה, יותר מדי בשקט", היא מודה באכזבה. "אני מתגעגעת לישראל בה כולם נדחפים לחיים כל הזמן. פה אין דבר כזה לקפוץ לקפה מעכשיו לעכשיו. האמריקנים צריכים לקבוע הכל שבוע מראש. אני יודעת שאם אני רוצה לראות את חברתי אליסון אז זה רק בשעה שבה אנחנו שוחות יחד פעם בשבוע, ועם השכנה אני מדברת בטלפון פעם בכמה ימים. אין סתם 'את באה לקפה?' כמו בארץ".

אם תחפשו במילון את ההגדרה 'סחבקיות ישראלית', סביר להניח שתוכלו למצוא לצדה את תמונתה של רונית. ובכל זאת, יודע כל מי שחי בארצות-הברית, ובמיוחד בחוף המערבי, קשה לתחזק כאן קשרים חברתיים. האמריקנים מצטיינים בתחומים רבים, אולם אינטימיות אינו אחד מהם. אולי זה החינוך, אולי ההתמקדות בקריירה, אולי זו סתם ה'מרובעות' האמריקנית. כמובן שבהכללות עסקינן, וחברים טובים אפשר למצוא בכל מקום, אך באמריקה זוהי מטלה מפרכת. לכן סחבקית ככל שתהיה, כאשר רונית מתוודה שהיא סובלת מבדידות חברתית, גילוי הלב אינו נשמע מופרך.  

"מישהי שנמצאת פה הרבה מאוד זמן אמרה לי שבשביל להשיג חברים וסביבה חברתית צריך לעבוד קשה, שזו עבודה אמיתית", רונית מסבירה. "בעלי ואני יודעים שיהיה קשה בארץ, אבל גם זוכרים שבישראל יש לנו הרבה חברים. בשבילי, הנוחות הזאת בלתי ניתנת לתרגום. החברים שם וזהו, לא צריך להתאמץ". הארווי, ניו-יורקי במקור ותוצר של התרבות האמריקנית, מעיד גם

הוא על הבעיה החברתית. "היא מאפיינת פחות את החוף המזרחי, ועדיין אנשים כאן נראים כמו בתוך מבחנות - אפשר לראות, אבל אי-אפשר ממש לגעת".  

השינוי החברתי המיוחל, מתארים השניים, משמעותי עוד יותר כשמדובר בילדיהם. "בני איליה לא יודע כמה אני סובלת, שום דבר מזה לא עובר אליו", אומרת רונית בשקט. "אני סובלת גם בשבילו, בכלל בלי שהוא יודע שהוא סובל, בלי שהוא מרגיש מה הוא מפספס". בישראל, הם יודעים, יוכלו להעניק לבנם ובתם זהות מוגדרת יותר, למרות שאינם דתיים. "קשה לגדל פה ילדים כיהודים", מעיר הארווי. "יש הרבה הזדמנויות לזנוח את התרבות והמסורת".  

רגע לפני השיבה, בני הזוג מודעים לכך שאת הקשיים שרונית חוותה כשהיגרה לארצות-הברית הארווי עלול לשחזר עם התאקלמותם בישראל. "יהיה מוזר לחזור", רונית מאשרת. "עזבתי את הארץ רווקה, ואני חוזרת כאישה נשואה ואמא לשני ילדים". "נראה מה אני אגיד כשאתחיל להתעסק עם הרשויות", הארווי מחייך, ומסביר שלדידו המעבר לישראל הוא גם הרפתקה. "יש הרבה סיבות לכך שזה יכול להצליח, והרבה סיבות לכך שייכשל. אולי אתגעגע לילדים ולנכדים שאני משאיר מאחורי באמריקה, ואולי החיים בישראל יהיו משוגעים מדי בשבילי". ורונית? "אני בנאדם מבוגר, אני יכולה לבחור היכן אני רוצה להיות ואני עושה את הבחירה שלי", היא מתריסה. "ועכשיו אני רוצה הביתה".