הסיפור שמאחורי תל גיבורים: הקרב על הפילבוקס

בלב העיר חולון, בסמוך לקאנטרי קלאב ובמרחק קצר מכיכר קוגל המרכזית, שוכנת לה גבעה מוריקה, שבה גני משחקים לילדים ונוף המשקיף של אזור גוש דן. אבל מה שנראה כיום כגן ציבורי משובב נפש לא מרמז במאום על מה שאירע כאן ב-28 באפריל 1948.

היה זה קרב קשה שבו מצאו את מותם 21 לוחמים, במה שכונה שכוּנה קרב תל א-ריש, על שם הכפר הערבי ששכן בסמוך. סיור קצר בתל המכונה כיום תל גיבורים ובליבו הפילבוקס, "המבצר" שחלש על כביש יפו-ירושלים באזור, יגלה לנו את סיפורהּ של המדינה החוגגת 60 שנה - במקום בו נלחמו ונהרגו חייליהָ, באותו מקום ממש, ממשיכים כיום אחרים את חייהם.

בפסח שנת 1948, כשבועיים לפני הכרזת המדינה, יצאו חיילי גדוד 52 של גבעתי מבסיסהם במקווה ישראל במטרה לכבוש את התל ממנו ירו הערבים על חולון, ובכך לפתוח את הדרך ליפו, במבצע שזכה לכינוי מבצע חמץ.

מטרת המבצע היתה לטהר את השטח באזור יפו ומזרחה עד ללוד ורמלה, שהוגדר בהכרזת החלוקה מסוף נובמבר 1947 כמובלעת ערבית. שלוש חטיבות חי"ש (חיל שדה) של ה"הגנה" הקיפו את האזור הערבי - "אלכסנדרוני" מצפון וממזרח, "קרייתי" מצפון בתוך תל אביב וכוחות האצ"ל ו"גבעתי" מדרום. תוכניתם היתה להשתלט על כל האזור הכפרי שממזרח ליפו, שכלל את הכפרים חיריה, סקיה, סלמה, יאזור, כפר-ענה, ספריה, ובית דגן.

הקרב הראשוני על התל והפילבוקס הערבי במרכזו, בפיקודו של יעקב פרי (פרולוב), החל בשעה 02:00 לפנות בוקר והיה קל יחסית, על אף כמה שגיאות שארעו בו, כמו למשל העובדה שהחבלנים שכחו להצטייד ב"צבת" מתאימה, ובשל כך התקשו בחיתוך גדרות התיל. 

ההתנגדות הערבית לא אחרה והגיעה שעות בודדות מאוחר יותר מהאזור שבו נמצא כיום בית המעצר באבו כביר בחסות צבא ההצלה של קאוקג'י. החיילים השתמשו במשוריינים ישראליים (יש לומר יהודיים שכן המדינה טרם הוכרזה) אותם לקחו כשלל משיירת נבי דניאל דרומית לירושלים, ועובדה זו היא שהפתיעה את הלוחמים במקום, גרמה לאבידות קשות ואף אילצה אותם לסגת חזרה לכיוון מקווה ישראל.

לא ניתן היה לזהות את הגופות

הפילבוקס, 60 שנה אחרי (צילומים: רון פלד)

יומיים מאוחר יותר ב-30 באפריל, הוכרע הקרב באזור ומפקד "צבא ההצלה", קאוקג'י, נמלט ממנה מיפו בדרך הים. במקביל החלה בריחה המונית של ערביי יפו, ורק ב-13 במאי חתמו מנהיגיה על הסכם כניעה וחלק מגופות הנעדרים הוחזרו בחסות בריטית.

ארבעה מחללי הקרב. מימין לשמאל: יחיאל רוזנפלד, יהושוע לוסטיג, דוד כוכבי ויצחק חממי ז"ל (באדיבות דובר צה"ל)  

לפני כחצי שנה, בקיץ 2007, הצליחו לזהות לראשונה את כל חמש הגופות בנות ה-60 שנה בעזרת בדיקות DNA שנעשו במעבדה בארה"ב, ובניצוחהּ של היחידה לאיתור נעדרים (אית"ן) של צה"ל.

אבי זכרונו לברכה, מאיר (מיורקה) פלד (רוזנפלד) סיפר לנו כל השנים כיצד נקרא לנסות ולזהות את גופתו של יחיאל בין הגופות שהועברו לידי הבריטים כשבועיים לאחר הקרב אולם בשל

ההתעללות הקשה שעברו (כולל עריפת ראשים בחלק מהמקרים) לא ניתן היה לזהותן, וכך נקברו בקברי אלמונים בנחלת יצחק.

ימים בודדים לפני הקרב בערב פסח תש"ח, הגיע יחיאל ז"ל לבית משפחתינו בראשון לציון כדי לבקר את אבי שזה עתה רק השתחרר כאיש אצ"ל מהכלא הבריטי בלטרון, לאחר מעצרו שנמשך שנתיים וחצי, שבמהלכן לא נפגשו. כזו היתה המשפחה ב-1948, שני אחים בהגנה (חי"ש וגבעתי), אחד בפלמ"ח, ואחד באצ"ל.

הגבעה אינה מסגירה את קורותיה

דור הולך ונעלם

בטקס הזיכרון שהתקיים בחול המועד פסח השנה, השתתפו מלבד הלוחמים ומשפחותיהם, גם ראשי העיריות של חולון, רחובות, נס ציונה ונציג עיריית ראשל"צ - הערים מהן הגיעו רוב הנופלים. במהלך הטקס שוחחתי עם שלמה להט (צ'יץ), ראש עיריית תל אביב לשעבר, שנלחם ביאָזוּר אך מגיע כל שנה לכבד את חבריו לחטיבה. צ'יץ סיפר שהכיר את מרבית הנופלים ש"נלחמו כמו אריות", לדבריו, על הכיבוש והגנתו.

שלושת הלוחמים האחרונים שעזבו את התל, שיייקה שפרן (המקלען), דורון ברוך וחנן שייבה, הוסיפו וסיפרו בהתלהבות ובהתרגשות על הקרב ואת סיפורי הגבורה של הלוחמים. לעבור בין הלוחמים ולשמוע את סיפורי הגבורה שלהם - זו בהחלט חוויה בלתי נשכחת, ולצערינו מדובר בדור שהולך ונעלם.  

שלמה להט וראשי העיריות בטקס הזיכרון השנה

בינואר 2008, לבקשת משפחתינו, הועברה גופתו של סגן יחיאל רוזנפלד לבית העלמין בראשון לציון בהלוויה צבאית מלאה, 60 שנה לאחר הקרב. קשה לתאר את ההרגשה. יהי זכרם ברוך.