הומואים בישראל היהודית
הפסיקה האחרונה בנוגע לחד-מיניים חושפת מה יכול לקרות במדינה שלא מפרידה בין דת למדינה, ומאפשרת לשופט פונדומנטליסט לקבוע את עמדותיו הדתיות כהחלטות שיפוטיות החורצות זכויות אדם
פסיקתו של שופט בית המשפט למשפחה ברמת גן, ד"ר גרשון גרמן, שלא להחיל את החוק למניעת אלימות במשפחה על זוגות חד מיניים, היא מבישה, לא פחות. בכמה וכמה רמות.
החוק למניעת אלימות במשפחה נועד להגן מפני אלימות על כל מי שמנהלים או ניהלו משק בית משותף או קשורים זה בזה בקשרים של חיים משותפים. כדי להציע את ההגנה באופן הרחב ביותר האפשרי, הגדרותיהם של "בני משפחה" ו"בני זוג" בחוק הן רחבות ככל האפשר, ומתייחסות לכל מי שמוכרים כבני זוג אחד של השני. ואכן, כך פסקו בתי המשפט לא פעם בעבר. אך השופט גרמן החליט לצפצף ציפצוף ארוך ובוטה: על כוונת המחוקק ומטרת החוק, על הפסיקה, על בית המשפט העליון (שלתקדימיו הוא מחוייב), על אופיו ההומני והמתקדם של משפט זכויות האדם הישראלי.
במקום כל אלה גרמן החליט להתלות בדעת מיעוט (מבישה לא פחות, אם גם משעשעת) של שופט בית המשפט העליון בדימוס יעקב קדמי, שסבר ש"בני זוג" אינם יכולים להיות בני אותו מין, כי בתיבת נוח, כזכור, היו כל הזוגות זכר ונקבה. כי משני זכרים לא נולדים ילדים. כי חוקי הטבע והיהדות שוללים את האפשרות שהמילה העברית "זוג" תתייחס לשניים שלא נועדו בדרך הטבע. ואם הם חיים יחד ומתעמרים זה בזה – גועל נפש, שיסתדרו מחוץ לאולם המשפט שלו; מגיע להם.
אך גרמן לא מסתפק בהגיגים מלומדים אלה. בין השאר הוא קובע עוד שמשמעותה של היות ישראל מדינה "יהודית ודמוקרטית" הוא שהומואים יכולים להיות הומואים בצנעת הפרט (זה החלק הדמוקרטי) אך לא מוכרים ככאלה ברשות הרבים (זה החלק היהודי). הוא טוען שלא מגיע להם שוויון לאנשים אחרים – כי הם לא דומים לאנשים אחרים (לזוגות הטרוסקסואלים). וגולת הכותרת: לדבריו "יחסים הומוסקסואלים עומדים בסתירה לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, בהיותם עומדים בסתירה לערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית".
פסיקתו של גרמן היא בושה, וסביר להניח שאם יוגש עליה ערעור היא תבוטל, כפי שראוי לה. אבל היא חושפת בעיות חמורות יותר מאלו הקשורות רק בשופט אחד, שחיפוש מהיר בגוגל מעלה שתלונות הציבור ועורכי הדין עליו זועקות לשמיים, ושעוד שנה יצא, במזל טוב, לגמלאות, וייגאל מתסכולו. פסיקתו של גרמן חושפת מה קורה במדינה שהחתירה הממוסדת, המתמשכת, תחת מעמדו של בית המשפט העליון הגיעה כדי כך ששופט בבית המשפט הנמוך ביותר מרשה לעצמו לצאת חוצץ נגד פסיקה עקבית, החלטית ומחייבת של בית המשפט שבראש המערכת, שאליה הוא מחוייב.
פסיקתו של גרמן חושפת מה יכול לקרות – וקורה – במדינה שלא מפרידה בין דת למדינה, ומאפשרת לשופט פונדומנטליסט לקבוע את עמדותיו הדתיות כהחלטות שיפוטיות החורצות זכויות אדם. היא חושפת מה יכול לקרות – וקורה – במדינה שגם מקץ 60 שנה מסרבת להסדיר את דיני המשפחה שלה בחקיקה אזרחית ברורה, ומותירה אותם פרוצים לפרשנויות אנכרוניסטיות פוגעניות. ומעל לכל: פסיקתו חושפת מה קורה במדינה שגם ביום הולדתה ה-60 ממשיכה להסתתר מאחורי הצירוף העמום "יהודית ודמוקרטית", הפתוח לכל פרשנות, ומפחדת להכריע מה דמותה. מפחדת להתחייב להשקפת עולם הומנית נאורה, ומנסה, בשם "קירוב לבבות" ו"פיוס לאומי" לרָצות גם מגזרים שלבם גס בדמוקרטיה, ליברליזם וזכויות אדם.
פסק דינו של גרמן הוא תזכורת: בתוך חגיגות ה-60, הגיע הזמן להכריע ש"יהודית ודמוקרטית" משמעו מדינה המשמרת צביון תרבותי יהודי – ככל שהוא אינו פוגע בערכיה הדמוקרטיים, הליברליים, ההומניים. ויפה שעה אחת קודם, לפני שהפונדמנטליזם ישתלט מבפנים, כמו בפסק הדין הנוכחי.
ומילה לסיום: החוק למניעת הטרדה מינית קובע שביזוי והשפלה של אדם בקשר לנטייתו המינית הוא הטרדה מינית, ולכן עבירה פלילית ועוולה אזרחית. מן הראוי לבחון היטב אם אין בחלק מהתבטאויותיו של גרמן משום ביזוי והשפלה של התובע בהתייחס לנטייתו המינית.
ד"ר אורית קמיר, משפטנית, מרצה למגדר באוניברסיטה העברית, מנהלת במרכז הישראלי לכבוד האדם; עמיתה במכון הרטמן
לבלוג של אורית קמיר לחצו כאן
לפנייה לכתב/ת 
