"שנת היובל למדינת ישראל, הייתה שנת החופש שלי", אומר אורי ניב, "הייתי אז סטודנט לאומנות באוניברסיטת תל אביב, צייר חובב ואמן בהתהוות, בחופשה שהחלטתי לקחת מחיים ומהעבודה. זו הייתה גם השנה שבה התחלתי את פרויקט הדגלים שלי, והיום, 10 שנים אחרי, אני מסיים אותו".
ניב, בן 39, שעוסק לפרנסתו כשמאי וספר הביכורים שלו "בגלל שאני עדיין קטן" אמור לצאת לאור בשנה הקרובה בהוצאת הקיבוץ המאוחד, מספר על תקופת ההרצאות באוניברסיטה, כשבמקום לסכם את דברי המרצים, היה מאייר את היושבים סביבו. באחת ההרצאות עלה במוחו הרעיון לעסוק בדגל.
"משום מה, הדגל הזה, הפשוט, שני פסים כחולים ומגן דוד, משך אותי והתחלתי לצייר אותו בווריאציות שונות", הוא אומר, "כאשר כל דגל חדש שיצרתי, תוך הקפדה על שימוש באלמנטים הקיימים על הדגל בלבד, הביע משהו אחר על המדינה".
"עם סיום ההרצאה כבר היה לי דף עם כעשרים דגלים וכעבור ימים אחדים הצטברו עוד כמה עשרות. אז החליט ניב להפוך את הדגלים לספר שבאמצעות 50 הדגלים יספר את סיפורה של ישראל והישראלים".
דף הדגלים המקורי
"יצרתי את הדגלים בתוכנת פריהנד, הדפסתי במדפסת ביתית, נסעתי לכורך בדרום ת"א ויצרתי שני ספרי אב טיפוס", הוא מספר, "בשל קוצר הזמן עד לחגיגות היובל, ויתרתי על כמה ימי לימודים ונסעתי להוצאות ספרים על מנת להגיש באופן אישי את הספרים". לצערו של ניב התשובות של הוצאות הספרים היו שליליות. "התשובות היו מלאות מחמאות אבל לצערי, שליליות", הוא אומר.
המומנטום שאבד לו עם סיום חגיגות היובל, צמצם מאוד את הכדאיות הכלכלית
| "הכל קטן עליה", מתוך הפרויקט (אורי ניב) |
להוצאת הספר, ושני העותקים נותרו בודדים על המדף בחדר העבודה שלו. "במהלך השנים", הוא מספר, "חזרתי מספר פעמים לנגיעות קצרות בפרויקט, מנסה לחשוב על דרך להפיח בו חיים, אבל מוותר. השנים חלפו והפנטזיה הפכה פתאום רלוונטית, אך אין לי מושג איך זה קרה שגם חגיגות ה – 60 למדינה, שוב תפסו אותי לא מוכן. בחיפוש מקרי באחת המגירות מצאתי את אחד מדפי הסקיצות הראשונים בו ציירתי את הדגלים לראשונה. התבוננות קצרה בלוח השנה הראתה שזמני דוחק. השנים הרבות שחלפו, הביאו לכך שפורמט של ספר כבר אינו רלוונטי והחלטתי להציג את הדגלים באנימציה ובמדיה דיגיטלית הניתנת להפצה באמצעות האינטרנט".
ניב מספר שההתעסקות רבת השנים בדגלים ובנושאם גרמו לו לחסימה אמנותית. "הקושי בויתור על דגל או על פאנץ', עשרות רבות של וריאציות, שינויים בסדר הדגלים, במלל, בסיפור ובאופן ההצגה, הביאו אותי לא אחת לידי ייאוש וקבלת ההחלטות הפכה קשה מיום ליום".
אז החליט לפנות לבית ספר בו למד, בית הספר לקופירייטינג של תרצה גרנות
וביקש עזרה דחופה. "היא הקצתה לי חצי שעה עם התלמידים", הוא מספר, "ואני הגעתי אליהם מצויד ב- 60 דגלים נבחרים אותם הקרנתי על מסך וערכתי מעין תרגיל במהלכו נדרשו התלמידים לכתוב על כל דגל באופן אינטואטיבי, מה הוא מזכיר או איזו אסוטיאצייה הוא מעורר"
הצעד הפיח רוח חדשה ובעבודה משותפת עם אבי אשכנזי, סטודנט צעיר לעיצוב במכון הטכנולוגי בחולון, שטיפל בתחום הפלאש של היצירה, ועם טל שגב שיצר את המוזיקה, יצרו את המיזם המעניין. "אין ספק שזהו פרויקט הדגל שלי", הוא אומר, "לפחות בכל הנוגע לכמות ההשקעה והזמן שהוא גזל ממני. היה קשה כמעט כמו כל דבר במדינה שלנו".
אחרי כל הדגלים שיצר, עליהם הוא מעיד ש"כולם היו בניי", ניב מדגיש כי הוא אוהב בעיקר את הדגלים שהשינוי במיקום האלמנטים על הדגל הוא המינימלי ביותר. "לדוגמא", הוא אומר, "הדגל של 'אל תדאג' (המופיע מצד ימין) שמיצג לדעתי באופן טוב את תרבות ה"סמוך" והחפיפיות הישראלית. הדגל נראה כאילו מישהו דפק עם מסמר בודד את הפס העליון של הדגל והוא פשוט נפל"
