אלפים בהלוויית הצעירות שנהרגו בבוליביה

כאלפיים בני אדם ליוו אחר הצהריים (יום ג') את סיון בודניצקי, אורטל דוקס, דניאל עצמון ועדי רוזמן בדרכן האחרונה. ארבע הצעירות שנהרגו בסוף השבוע בתאונה בבוליביה, נקברו זו לצד זו בבית העלמין בחיפה. רבה הראשי של חיפה, הרב שאר יישוב הכהן, ספד להן ואמר: "הן נשרפו ברגע הכי שמח, כמו בניו של אהרן הכהן". (אשר נשרפו ביום חנוכת המשכן - א.ר).

זו לצד זו הונחו האלונקות ועליהן ארבע הבנות ובני המשפחות ניגשו אליהן, חיבקו, נישקו ובכו. ראש עיריית חיפה, יונה יהב, תיאר את האלם שאחז בו כששמע את הידיעה על האסון הכבד. מנהלת בית הספר "אליאנס" בו למדו הבנות, איילה סלע, אמרה כי ניתן ללמוד מהבנות על פירגון, אהבה וחברות. לאחר מכן ספדו נציגי המשפחות, ההורים, האחים ובני הדודים ליקירותיהן.

"בפרי עץ החיים לא הספקת לגעת"

ליאור רוזמן, אחיה של עדי, אמר: "בכל כך הרבה מקומות את לא תהיי איתי ואני אפגוש אותך בדמעות, אבל אני יודע שהזמן יעבור ואני אפגוש אותך בחיוך". בת דודתה של סיון בודניצקי הקריאה מכתב שכתבה טלי, אחותה הגדולה: "אהבת לכבוש פסגות ולדלג על המכשולים, טרפת את העולם אחות קטנה שלי... נגסת ברעבתנות מפרי עץ הדעת, אך בפרי עץ החיים לא הספקת לגעת".

אלון דוקס, אביה של אורטל, אמר: "את כבר כל כך חסרה לי. אני כל הזמן מחכה לך בסקייפ או בפלאפון או בטלפון, לדבר איתך, לשמוע את האושר שלך". הטקס הסתיים באמירת קדיש על ידי ארבעת האבות.

סגן שרת החוץ, ח"כ מגלי והבה, אשר ייצג את הממשלה בהלוויות, אמר כי משרד החוץ שם לו למטרה לסייע לכל אזרח ישראלי שנמצא במצוקה בחו"ל וכי בבמשרד לא חסכו מאמצים להביא את הבנות ואת המטייל הנוסף, לירן מזרחי, לקבר ישראל. והבה אף ציטט משירו של נתן יונתן: "החול יזכור את הגלים אבל לקצף אין זוכר".

ארבע הצעירות ולירן מזרחי נהרגו בתאונה שאירעה ביום שישי במדבר המלח (סלאר) שבבוליביה. הן התגוררו בשכונות סמוכות, לעיתים ברחובות סמוכים בכרמל, בחיפה. יחד עברו את הגן, את בית הספר, עבדו יחד ותכננו את הטיול הגדול בדרום אמריקה וארה"ב, שאמור היה להימשך כחצי שנה ונקטע בשיאו.

מאז שנודע דבר האסון, עברו חברותיהן של הארבע מבית לבית, מנחמות את המשפחות האבלות ומנסות להתמודד בעצמן עם אובדן כה גדול. גם צוות המורים מבית הספר אליאנס, בו למדו הארבע, הגיעו לבתי הבנות ובכל אחד מהם נזכרו בחבורה המלוכדת שהיו.

איריס ארד, מורתן של הארבע, סיפרה זמן קצר לאחר שנודע על האסון. "החברוּת שלהן היתה משהו נדיר - ממש חמש שהן אחת ואחת שהן חמש. זו אולי קלישאה, אך במקרה שלהן זה מתאים: בחייהן ובמותן לא נפרדו. אני מורה כבר הרבה שנים ולא נתקלתי בחברות כל כך אמיצה, בחבורה כל כך גדולה של בנות. היתה חברוּת עצומה וגדולה. הן היו כמו אחיות. יצאו ביחד, בילו ביחד ולמדו ביחד. כאשר אחת הייתה במצוקה כל האחרות התגייסו למענה. כאשר אחת מהן ביקשה הקלות בלימודים, כל האחרות היו שם כדי לתמוך ולסייע לה".