התחיל בהתרגשות ונגמר בתאונה

הגגות השטוחים של שכונת נווה צדק חולפים מתחת לגחון ה"הרקולס". צל המטוס מרפרף במהירות על פני בתיה של יפו העתיקה ונופל לים כחול-ירוק, שכמעט אין בו קמט. שום סימן לא היה לרוח העזה שתשבש את מהלך הצניחה החופשית, שאמורה היתה להתבצע שעתיים לאחר מכן על החוף. אנחנו היינו אמורים לצנוח צניחה אוטומטית, כזו שבה המצנח באופן אוטומטי שלוש שניות אחרי היציאה מהמטוס. גם הצניחה שלנו היתה מתבטלת אם היו צופים רוח עזה כפי שהיתה על החוף בשעות הצהריים.

תל-אביב מלמעלה, עם דודי השמש, האנטנות ורבי הקומות, דומה מאוד למערב-ביירות, אני מהרהר; רחוקה מלהיות "העיר הלבנה" שהכריז עליה ארגון התרבות של האו"ם. "היכון" שואג באזני אורי, המשלח. אני זז, במהירות, רגל שמאל קדימה, אל הפתח הפעור לרווחה. ניצלתי בלי בושה את הוותק והגיל (אני זקן הצונחים היום) כדי להיות הראשון בפתח המטוס בדבוקת הצונחים הראשונה. כך אפשר להאריך את רגעי ההנאה ולהביא לרמת שיא את האדרנלין השוצף בעורקים. כעת אני כפוף לזינוק בפתח הפעור לרווחה. מרבית גופי מחוץ לדופן ההרקולס והרוח מכה בחזקה על פני.

כן, אני פוחד, כמו תמיד. אני גם יודע שמאחורי במטוס משקשקים כמוני עוד כשלושים צנחנים. צריך להחזיק פאסון ולצאת מיד עם הישמע ה'קפוץ' אני אומר לעצמי. אם אשתהה, או שאראה סימני פחד, ירדפו אותי ההשמצות עד יומי האחרון וגם אחריו. ככה זה אצל הצנחנים לדורותיהם. בין הצונחים במטוס כעת כמה מוותיקי הצנחנים שהכרתי ככתב במלחמת יום הכיפורים וגם כמה מפקדי פלוגה צעירים בחטיבת הצנחנים דהיום, שהייתי עימם בלבנון במלחמה האחרונה.

עבור כולנו, הצניחה המשותפת לים בהזדמנויות חגיגיות היא דרך - אמנם קצת מוזרה - להתחבר לשורשים. למוטיבציה של אז, לגאוות היחידה ולצה"ל של היום. אורי אוחז ברתמת המצנח מימין. משמאל אוחזת בי מדריכת הצניחה ענבל מאור. שניהם יכלו להיות ילדי, אם לא נכדי אבל בעוד שתיים שלוש דקות הם ישלחו אותי בטפיחת כתף הישר אל המים.

ענבל, נערה מקסימה מפתח תקווה, תהיה סטודנטית בשנת הלימודים הבאה. היא סיימה לא מכבר את שירותה הצבאי ונקראה למילואים כדי להעביר לנו את אימון הרענון שלפני הצניחה ולשלח אותנו בביטחה כשנקפוץ. אני לפות כגולם בתוך מעיל-הציפה (מעין חגורת הצלה) שמעליו נעולות רצועות רתמת המצנח. בקושי אפשר לנשום. טפיחה חזקה על השכם, 'קפוץ' צועק אורי באזני. אני בועט בחוזקה ברגל ימין וזורק עצמי החוצה.

"סופר בקול 21, 22, 23"

תנועות שלמדתי בקורס הצניחה כשהייתי כמעט בן שמונה עשרה ונטבעו בי גנטית. אני שט באוויר וסופר בקול: עשרים ואחת, עשרים ושתיים, עשרים ושלוש... מכה חזקה ושקט; מעלי פרושה החופה במלוא הדרה, מולי פרוש קו החוף התל אביבי ומתחתי מים כחולים שסירות הגומי של שייטת 13 מציירות בהם קוי-קצף לבנים. בשביל הרגע הזה היה הכל כדאי. יש לי כחמישים שניות ליהנות עד שאתחיל בתהליך המורכב לקראת הטבילה בים.

המים מתקרבים במהירות. הנשימה נעצרת, הרגלים מתהדקות זו לזו. היד אוחזת במכסה המתג שינתק ממני את המצנח לבל אהיה לגולש-גלים בעל כורחי. זהו. אני במים. עוד כמה דקות והתפתלויות והמצנח שממנו השתחררתי צף לידי. סירת הגומי של השייטת מגיעה תוך שניות ואוספת אותי. בדרך למרינה של תל-אביב מצטרפים לסירה שישה רטובים כמוני צופים ביעפים ובמי שצונח אחרינו. מחליפים רשמים בצהלה ילדותית ופורקים מתח. יום עצמאות שמח אנחנו אומרים זה לזה ויודעים שגם בצניחה הבאה לים - אולי ביום העצמאות הבא - נהיה שם. בכיף.

ואז, שאנחנו כבר בביטחה על קרקע מוצקה, מתרחשת התאונה שהופכת את הקערה על פיה. ככה זה. חוק מרפי שאם משהו יכול להשתבש הוא ישתבש וזה קרה בצניחה החופשית. לכאורה אמורה הצניחה החופשית להיות פתוחה יותר מזו האוטומטית, מפני שהמצנחים מותאמים לניהוג מדויק על-ידי הצנחן, והצנחנים שעוסקים בצניחה חופשית הם מיומנים ומנוסים מאיתנו - שעוסקים בצניחה צבאית בלבד. הם אמורים היו להיות מסוגלים לכוון את עצמם לריבוע שצלעותיו כמה מטרים בלבד, אבל אז התרחש כנראה אחד משני דברים - מכת רוח פתאומית וחזקה או תקלה במצנח שגרמה לצנחן לאבד את השליטה ולפגוע בקהל. צריך היה להביא בחשבון אפשרות כזו ולנקוט באמצעי זהירות. הנושא מן הסתם ייחקר על-ידי צה"ל ויוסקו המסקנות.

אגב אין זו הפעם הראשונה שבמפגן אווירי קורות תאונות מסוג זה. בשנות ה-60 וה-70 אירעו מספר אסונות בארץ, בהם נהרגו עשרות. זה קורה, אבל צריך תמיד לעשות הכל כדי למנוע זאת. צריך לעשות הכל ואפשר לעשות כדי למנוע מקרים כאלו. בראש ובראשונה מרווחי בטיחות גדולים יותר בין הקהל לבין נקודת הנחיתה המשוערת של הצנחנים.

רון בן-ישי הוא סגן-אלוף במילואים, ששירת כקצין וכמפקד בצנחנים ובגולני.