הברווז כבר לא צולע, הוא משותק
נוצותיו של אולמרט השחירו וברור כי עתותיו יהיו נתונות כל כולן בניסיון הימלטות מטביעה. התפטרותו מתבקשת, אך כבוגרי מלחמת לבנון אנו כבר למודי ניסיון בהלכות הזיקה הבלתי מתפשרת לכסא
לעיתים, נפלאות הן דרכי האירוניה ההיסטורית. כך יכול פוליטיקאי לחרות על דגלו את מיגור הפשע ולהצטייר ברבים כמבער שחיתות מדופלם, ומקץ כ-32-33 שנה להיהפך ללקוח מתמיד של חוקרי יאח"ה, שהציבור רואה בו את הפוליטיקאי המושחת ביותר, אפילו יותר מאברהם הירשזון.
שני עמיתים פרלמנטריים יצאו אז, באמצע שנות ה-70, לדרך של שירוש הפשיעה והשחיתות: יוסי שריד ואהוד אולמרט. האחד עשה לא מכבר את דרכו לביתו מבלי שהאדיר במיוחד את הונו משכרו הציבורי המצטבר, ואילו האחר עשה לביתו או לבתיו, בין השאר בעסקות נדל"ן מוצלחות עד מאוד, שבהן היטיב לקנות בזול ולמכור ביוקר.
אולמרט אמנם לא הורשע ואפילו כתב אישום בפרשיות האחרונות לא הוגש נגדו. ואולם קופת החשדות הגדושה והמתחדשת התלויה לו מאחוריו מצמצמת עד מאוד את הסבירות לעשן בלא כל אש מחד גיסא, ומעלה במידה רבה את האפשרות שמדובר בדפוס התנהגות ושיטה מאידך גיסא.
הרשימה ארוכה, ארוכה מדי. רשימה שאף פוליטיקאי בכל 60 שנות שנותיה של המדינה לא "התברך" בארוכה ממנה ואפילו לא בדומה לה. החל בקבלת הלוואה בסך 50 אלף דולר כבר ב-1981 מחברת קש בבעלות יהושע הלפרין, יו"ר בנק צפון אמריקה דאז, שהתגלתה רק כעבור ארבע שנים, בחקירת הלפרין לאחר קריסת הבנק ועוד בטרם הוחזרה; עבור בפרשיית החשבוניות הפיקטיביות בליכוד מ-1989, שבו זוכה אמנם אולמרט אך לא מבלי שהשופט עודד מודריק מתח עליו ביקורת קשה; המשך בפרשיות העמותות והחברה העירונית הירושלמית מוריה, האי היווני; תעשיות מלח (שבה אישרה מועצת מינהל מקרקעי ישראל בראשות אולמרט הטבות לחברה שהביאו את היועץ המשפטי דאז אליקים רובינשטיין לטעון שמדובר במעשה "ללא מקור סמכות ותוך חריגה ממינהל תקין") ואחרות; וכלה במגוון הפרשיות הנחקרות עתה במשטרה.
אמנם באף לא אחד מאלה היתרגם החשד לכדי הכתמה פלילית עם גושפנקה משפטית, ומתוקף כך עומדת לו חזקת החפות הפורמלית – אך דומה שבלתי אפשרי לראות בכולם כאחד היטפלויות שווא והאשמות וחשדות משוללי כל יסוד. להצבר כמותי ואיכותי של ראיות וחשדות יש משקל לא מבוטל גם לפני ההליך המשפטי ולפרקים אף לפני הגשת כתב אישום. על פי פסיקת בג"ץ, יש מקרים שלגביהם די בעצם פתיחת החקירה כדי להעביר שר מתפקידו, ומן הסתם אם תקף הדבר לכל שר, יאה הדבר לא פחות לראש ממשלה. הירשזון הרי נפרד מכיסא האוצר הרבה לפני שהוגש נגדו כתב אישום, ואף הוא, כחברו אהוד, טען לחפות מלאה.
המקרה האחרון, שבו נחשד אולמרט בקבלת שוחד במאות אלפי דולרים על פני תקופה ארוכה; הקביעה הנחרצת של צמרת התביעה והמשטרה שמדובר בחשדות חמורים המגובים בראיות יצוקות של ממש; והערכתם הכמעט בלתי מסויגת שמחקירה זו יצמח כתב אישום – אינם מאפשרים שלא לראות בכך חציית מסה קריטית המחייבת את הפסקת כהונתו. ועל אף שבחוק לא ניתנה סמכות מפורשת ליועץ המשפטי לממשלה להחליט על נבצרותו של ראש ממשלה, מכלל הפסיקה ניתן להסיק שבתנאים מסוימים הוא רשאי להכריז על כך – כשלראש הממשלה שמורה כמובן הזכות לערער על כך בפני בג"ץ.
אלא שהדרך הפשוטה והמתבקשת ביותר היא שראש הממשלה בכבודו ובעצמו יניח את המפתחות על השולחן, ויחסוך מאתנו וממנו את ההליך המביש של המשך היאחזותו בקרנות השלטון. הלוא המציאות, בין המשפטית בין הפוליטית, תכפה עליו במוקדם או במאוחר (כנראה במוקדם) את קטיעת כהונתו. מעתה ואילך זה משחק של Garbage time ותו לא. הפור נפל. אולמרט הוא כבר לא ברווז צולע. הוא ברווז משותק, שנוצותיו השחירו ושעתותיו יהיו נתונות כל כולן בניסיון הימלטות מטביעה.
אלא שכבוגרי מלחמת לבנון השנייה לימדנו ראש ממשלתנו פרק אחד או שניים בהלכות הזיקה האיתנה והבלתי מתפשרת שבין הכיסא הרם לבין איבר מסוים בגופו. וכשהמשימה היעודה היא הישרדות ויהי מה על אף סיכוייה האפסיים, גם מלחמת מאסף – בדמות מכירת חיסול מדינית, הפלת התיק על החבר הטוב משכבר הימים אורי מסר, או האשמת גורמי ימין בייזום הפרשה – הופכת אופציה מתבקשת ואף מחויבת המציאות.
אמנם האופציה מתחזקת קמעה, בין השאר בזכות חרושת האתרוגים התקשורתית הנמשכת, שבשברון לב מביטה בימים האחרונים איך האתרוג השני לבית קדימה מאבד על אפה וחמתה את הפיטם. ואולם כל שנותר לה ולו עתה הוא להצר על החבר אורי מסר ואולי אף לטעון כלפיו "חבר אתה מוסר", וייתכן שכבר כדי להתחיל בהכנות לעונה החדשה עם אתרוג שלישי ורענן.
ד"ר שאול רוזנפלד מרצה לפילוסופיה
