בפרשת דרעי ופנחסי פסק בית המשפט העליון, כי על ראש הממשלה לפטר שר שהוגש נגדו כתב אישום המייחס לו עבירות חמורות. זאת חרף העובדה שהחוק היבש לא הסדיר את הסוגייה.
על-אף העובדה כי חזקת החפות עומדת לזכות נבחרי הציבור כל עוד לא הורשעו בדין כפי שהיא עומדת לזכותו של כל אדם, פסיקה זו הציבה עבורם רף מאוד ברור: מעמדם הציבורי הרם מחייב אותם לפנות את כסאם עם הגשת כתב אישום המייחס להם עבירות חמורות. מועד הגשתו נתפס כמועד המכריע מבחינה משפטית הואיל ואין התביעה הכללית רשאית להגיש כתב אישום נגד אדם אלא אם היא סבורה כי קיים סיכוי סביר להרשעה.
השאלה המכרעת הניצבת בפנינו בימים אלו, כאשר החשוד במעשים פליליים חמורים איננו שר או סגן שר מן השורה אלא ראש הממשלה עצמו, היא האם לא מין הראוי להעלות את הרף מבחינת המועד שבו יידרש נבחר הציבור לפנות את מקומו. נוכחנו כי ראש הממשלה "נאות" לאמץ את הלכת פנחסי ודרעי (כמו גם את כללי האתיקה שהוצגו לאחרונה לממשלה והתקבלו על-ידו), עת הודיע במסיבת עיתונאים כי בכוונתו להתפטר אם יוגש נגדו כתב אישום.
האם עלינו להסתפק בכך כאשר עסקינן בראש ממשלה? האם ה"מועד המכריע" מבחינתו, בדומה לשר ולסגן שר, הוא הגשת כתב אישום, או שמא יש לקבוע מועד מוקדם יותר לגביו?
ראש הממשלה בהיותו ראש הרשות המבצעת, צריך להיות נקי מכל רבב. בפרשת פנחסי, בית המשפט ציין במפורש כי ככל שהמשרה רמה יותר, כך כבד יותר משקלו של השיקול בדבר חשש מהשפעה שלילית של המשך הכהונה על אמון הציבור. כלום יעלה על הדעת כי ראש הממשלה, שבימים כתיקונם אמור לשמש דוגמה ומופת לציבור בבחינת "ממנו תראו וכן תעשו" ינהל משאים ומתנים מדיניים כאשר צל של חשדות כבדים מונח על צווארו?
אמון הציבור במערכת השלטונית הוא אחד הנכסים החשובים ביותר שיש לנו כחברה. בית המשפט כבר הדגיש כי "יכולתו של השלטון לשלוט מבוססת על אמון הציבור בו. בלא אמון הציבור אין השלטון יכול לתפקד".
לצערנו, אמון זה ספג חבטות משמעותיות בעת האחרונה, בין היתר בעטיים של דברים שאמר ראש הממשלה עצמו: הוא כינה את מוסד מבקר המדינה "קרקס"
משום שלשיטתו המבקר פעל משיקולים לא ענייניים בבדיקות שערך ביחס להתנהלותו. בעשותו כן קיעקע את הליגיטימיות של מוסד דמוקרטי, שעה שאותו מוסד בחן את התנהלותו האישית. אין צורך להכביר מילים על הנזק שגרם לאמון הציבור כשניצל את מעמדו להטחת דברים קשים נגד מוסדות חשובים במבנה הדמוקרטי. תמהנו אז מה יאמר אחרון המבוקרים שעה שראש הממשלה בכבודו ובעצמו מכנה כך את מוסד מבקר המדינה. כעת מתברר, כי פעילותו של אותו מבקר הובילה לפתיחת החקירה החדשה בעניינו של אולמרט.
הפעם, בניגוד לחקירות פליליות אחרות המתנהלות נגדו, מדובר בחשדות כבדים מנשוא. גם הבקשה לגביית עדות מוקדמת,
עוד לפני שהוגש כתב אישום, מצביעה על ממשיות החשדות נגד אולמרט.
בנסיבות אלו, ומעבר לעובדה ש"הכמות עושה איכות", יש לפרש את חוק יסוד: הממשלה, העוסק ב"נבצרות" למלא את תפקידו, לא רק כנבצרות פיזית אלא גם כנבצרות מהותית, לדוגמא: חשש מפגיעה חמורה באמון הציבור במערכת השלטונית. על-כן, טוב יעשה אולמרט שבעצמו כיהן בעבר כראש ממשלה בפועל לאחר שנבצר פיזית מאריאל
שרון למלא את תפקידו - אם יודיע על נבצרות זמנית, הפעם מהותית. במהלך תקופת הנבצרות הזמנית - שתקפה למשך 100 ימים ובמהלכה ממלאת מקום ראש הממשלה תמלא את מקומו - יתאפשר לרשויות התביעה להחליט אם יש מקום להעמידו לדין פלילי, אם לאו.
נבצרות זמנית זו תאפשר לו, אם וכאשר יוחלט במהלך תקופה זו שלא להגיש נגדו כתב אישום, לשוב לתפקידו כראש ממשלה.
בנסיבות אלו, כל שנותר לנו הציבור, "לקוחותיהם" של נבחרינו, הוא לקוות כי אולמרט לא יתבצר בעמדתו לפיה המועד המכריע לנקיטת מהלך הוא מועד הגשת כתב אישום.
ד"ר אסף הראל, מרצה למשפטים במכללת שערי משפט, אוניברסיטת בר-אילן ומכללת נתניה. ספרו, "גופים דו-מהותיים- גופים פרטיים במשפט המינהלי" יצא לאור לאור בימים אלו בהוצאת לשכת עורכי הדין
