כל החיים שלו היו בחילה אחת גדולה
מהיום שמאיר השתחרר מהצבא על סעיף הקאות הוא עבד בנגריה קטנה בדרום תל-אביב. אפשר לומר שהיו לו חיים די מגעילים, בלי חברים, בלי משפחה, אבל עם הרבה מאוד בחילות. חוץ מהעבודה בנגריה לא היה לו כלום. זה, ואצבע אלוהים
אני אומר כמעט, כי היתה לו אמא זקנה וסנילית, שהיתה מאושפזת במוסד בו היא עינתה את המטפלים שלה והם עינו אותה בחזרה. בשנתיים הראשונות היה מאיר מבקר את אמא שלו לפחות פעם בחודש, אבל הפסיק עם הביקורים אחרי שיום אחד היא החליטה שיש לו זבוב בתוך העין והתעקשה להוציא לו אותו עם הכפית של הקומפוט.
בקיצור, אפשר לומר שלמאיר היו חיים די מגעילים, בלי חברים, בלי משפחה, אבל עם הרבה מאוד בחילות, שגררו אחריהן הקאות בלתי פוסקות. עובדי הנגריה היו כבר רגילים לראות אותו רץ לשירותים, תוקע אצבעות עמוק בגרון ומנסה להקיא את נשמתו. הם ידעו שלפחות פעמיים ביום יישמעו בנגריה קולות חירחור, הקאה ואחר כך אנחות הקלה. הם גם היו צוחקים עליו ואומרים לו שהחברה הכי טובה שלו היא האצבע, שעוזרת לו לממש את הבחילות שלו ובלעדיה החיים שלו לא יהיו שווים גרוש. מאיר עשה עצמו צוחק יחד איתם, אבל עמוק בפנים הבין שיש משהו בדברים, שהוא חייב לשמור על האצבעות שלו כמו על אוצר.
למרות שמאיר היה זהיר מאוד בעבודה, קרתה יום אחד תאונה. היה זה בבוקר מוקדם, מאיר הגיע לנגריה אחרי לילה סוער של חלומות רטובים, ניגש למסור והתחיל לעבוד. הוא העביר קורה כבדה של עץ דובדבן על שיני המסור והתחיל לפלח אותה לשניים.
בדיוק באותו הרגע נשמע פיצוץ אדיר. הנגריה רעדה כולה, ואחדים מהחלונות התנפצו. אחרי כמה שניות התברר שזה היה בסך הכל בום על קולי של מטוס קרב. כל העובדים נרגעו ושבו לעבודה, כולם חוץ ממאיר, שמרוב בהלה קפצו שתי ידיו לתוך המסור.
אחרי יומיים בטיפול נמרץ, הוא התחיל להבין את משמעות האסון שעבר עליו. בלי שתי כפות הידיים הוא לא יוכל יותר לעבוד בנגריה, והדבר השני והחמור יותר - לא היו לו יותר אצבעות שאותן יוכל לדחוף במורד גרונו כשירצה להקיא.
מאיר איבד עניין בחייו. הנגריה - מילא. כל מיני דברים שעושים בעזרת כפות הידיים - מילא. אבל הידיעה שאין לו יותר אצבעות שבעזרתן יוכל לעזור לעצמו להקיא, הידיעה הזאת גרמה לו לאבד את החשק לחיות.
מלכה זגורי היתה אחת האחיות המכוערות ביותר שידע בית החולים איכילוב. נשמה טובה בת 40, שבשל כיעורה הרב לא הרשו לה הממונים עליה לעבוד במחלקות של החולים הקשים, מחשש שהמראה שלה יקרב את סופם של המסכנים.
מלכה היתה ההוכחה שגם מלאכים יכולים להיות מכוערים
מלכה לא ידעה גבר מעולם, הקירבה היחידה שהיתה לה לגברים היתה במהלך המשמרות. עשרות אלפי חוקנים, קטטרים וטיפולים אחרים שהשתיקה יפה להם, הפכו אותה למכונה משומנת היטב. המחלקה הילכו שמועות שמלכה מסוגלת לבצע חוקן ביד אחת ובידה האחרת להחליף את שקית האינפוזיה, כל זאת תוך כדי שיחת נפש עם המטופל. אכן מלכה היתה ההוכחה שגם מלאכים יכולים להיות מכוערים.
באין גבר לצידה התרכזה מלכה בשעות הפנאי באוסף החרקים המיובשים שלה, שהיה מהגדולים בעולם. עשרות אלפי מינים של חרקים, שאת חלקם צדה בלילות במסדרונות בית החולים, מילאו את האלבומים שלה. היא היתה מנויה על המגזין "תיקנים ושממיות" ומילאה את כל שעות הפנאי שלה בהתכתבות עם אספני חרקים מכל העולם.
ביום שעזב מאיר את הטיפול הנמרץ היתה מלכה תורנית במשמרת במחלקה פנימית ג'. השעה היתה עשר בבוקר, ומיטתו של מאיר הוסעה הישר אל זרועותיה.
מבלי לשאול אותו דבר, ביצעה בו מלכה חוקן. ובעודה עושה זאת, נפגשו עיניהם בראשונה. מלכה חייכה, ומאיר הבין שחייו ניצלו. מבט אחד קצר בפניה גרם לו, בראשונה בחייו, להקיא מבלי שיהיה צריך לדחוף אצבע לגרון. בפעם הראשונה בחייו, מאיר חייך חיוך אמיתי.
מאיר ומלכה התחתנו וחיו באושר. מלכה הרחיבה את אוסף החרקים שלה ומאיר לא הפסיק להקיא. בפעם הראשונה בחייהם, שניהם היו מאושרים.
לפנייה לכתב/ת 
