שתף קטע נבחר
 

תנו למות בשקט

בזק"א עושים עבודת קודש, במובן הכי פשוט של המילה. אבל לאחרונה נראה שבארגון הצליחו לקחת את המצווה צעד אחד רחוק מדי: אנשי זק"א התערבו למנוע את צוואתה של אשה, שביקשה לתרום את גופתה למדע. עם כל הכבוד לכבוד המת, מה עם כבוד החי?

האסוציאציה הראשונה שהם מעלים לי לראש היא תמונה של אוטובוס שרוף ומפורק. ובאמת, מי לא רואה בעיני רוחו את אנשי זק"א מתרוצצים בין חלקי מתכת שרופים לחלקי אדם במצב לא יותר טוב, מחרפים את חייהם ובעיקר את בריאותם הנפשית, בשביל להביא כל אדם לקבר ישראל, במובן הכי פשוט של המילה. עבודת קודש, ללא כחל ושרק, בלי שמץ של ציניות ובלי גרם של ביקורת. כל אדם שעובד או מתנדב בארגון הזה ראוי להערכה רבה, אם לא להערצה של ממש.

 

עם זאת, ובלי לגרוע ולו במעט מהדברים שלעיל, נראה לי שלאחרונה משהו לא כל כך טוב עובר על הארגון הזה. מישהו שם החליט, אפעס, לקחת את המצווה של הבאת כל יהודי לקבר ישראל, קצת רחוק מדי. איך אפשר לקחת מצווה כל כך חשובה רחוק מדי? אפשר.

 

המקרה הראשון בו חרגו אנשי הארגון מתפקידם היה הסיפור הכואב והעצוב של האם שביקשה לשרוף את גופת בתה שהתאבדה, תחת להביאה לקבר ישראל. אנשי זק"א הובילו קו תקיף שכלל פנייה לבית משפט, מעקבים, ויש מי שטוען (לא אני!) גם איומים טלפוניים, נגד ביצוע רצונה של האם. לא כדאי, ואף לא ראוי להיכנס לפרטי המקרה הקשה הזה, אשר רב בו הנסתר על הנגלה. לפרטי המקרה השני, עם זאת, כדאי גם כדאי להיכנס.

 

רצונו של אדם

מדובר באשה שלעת זקנתה הביעה את רצונה, בכתב ובפני שני רופאים שהעידו - כמתחייב בחוק - על צלילות דעתה, שעם מותה היא מבקשת לתרום את גופתה למדע. נו, כך ציוותה. לא בדיוק מה שאני הייתי מבקשת לעשות עם גופתי אחרי 120, אבל בסדר, רצונו של אדם כבודו, לא? אז זהו, שלא.

 

בין בני משפחתה התגלע - כפי שקורה לא מעט במקרים אלה - סכסוך סביב סוגיית ביצוע צוואת האם, ואין סכסוך זה מענייננו. מקומו, ככל סכסוך משפחתי אחר בנושאי צוואות, ירושות וסוגיות נוספות, בבית המשפט הרלוונטי. מה שכן מענייננו, הוא שארגון "זיהוי קורבנות אסון” הצטרף כצד למאבק הזה, ומבקש כעת להילחם כנגד רצונה הברור, הצלול והחד-משמעי של המנוחה, שלא להיקבר בקבר ישראל.

 

ולא זו אף זו - זק"א גם מציעים פתרון יצירתי חלופי. הארגון, אשר לו, ככל הנראה, גישה בלתי אמצעית למאגר של גופות אלטרנטיביות, מציע "לספק" גופה חלופית, או אפילו שתיים, תחת גופתה של המנוחה, לצורכי המחקר המדעי. "לא חסרים זרים או אפילו גופות מחו"ל שאפשר לרתום(!) לנושא", כך נטען, "אבל את המנוחה צריך להביא לקבורה". גופתה של המנוחה, במחילה מכבודכם, ממתינה בקירור מזה מספר שבועות, בעוד הצדדים עורכים ביניהם תחרות על כבוד המת. ובינתיים, כבוד החי, מה יהא עליו? כי יש פה ביזוי של כבוד החי, בשני מובנים חשובים.

 

יש גבול

"אנחנו לא יודעים באילו תנאים היא חתמה על ההסכם", טוען יהודה משי זהב, מנכ"ל הארגון. וטענה נוספת שנשמעה היתה שמדובר בזקנה שלא ידעה את השפה, ושקנתה קבר לפני עשרים שנה - ולכן כנראה כן רצתה להיקבר. כמי שעוסקת בשנים האחרונות עיסוק רב בנושא הזקנה ובזכויותיהם של זקנים, אני מתקוממת נוכח הרמיזה שאדם זקן לא באמת מסוגל לקבל החלטות גורליות בעצמו, וכי אם הביע דעה מסוימת בצעירותו (20 שנה קודם!), הרי שהוא כבול אליה גם בזקנתו. לאדם זקן, אשר שני רופאים העידו על מצבו הנפשי והקוגניטיבי, יש זכות לקבוע את אורח חייו (ואולי גם את אורך חייו) ולשנות עמדות, מבלי שהדבר יעיד על כך שדעתו נטרפה עליו.

 

אבל מעבר לזה, פשוט יש גבול. יש גבול לאן עוד אפשר להידחף. גם מי שנלחם מלחמות דת, צריך לדעת מתי לעצור, ומתי לומר באופן ברור - עד כאן. אין כניסה. הרי אם הגברת תנותח במעבדות אוניברסיטת תל אביב ולא תבוא לקבר ישראל

במובן המסורתי של המילה, לא יקרה דבר לאף אחד - ילדיה לא יהפכו לממזרים, היא לא תיהפך רטרואקטיבית לגויה, העם היהודי לא יעמוד בפני איום של כליה עקב התבוללות, ולא ייגרם קרע בחברה עקב ניהול "רשימות שחורות" של מי נקבר כדת ומי לא. זה, במובן הכי בסיסי והכי פשוט, עניין שבינה לבין עצמה, בינה לבין מצפונה, ובינה לבין אלוהיה.

 

צריך להילחם בחירוף נפש שלמקום הזה, האחרון שעוד נותר נקי ואותנטי, אף אחד לא ייכנס - גם אם מדובר בארגון של צדיקים, כמו זק"א. כי לפעמים, בלהט הרצון להביא אדם לקבר ישראל, אולי בסוף לא נשים לב, שהוא בכלל עוד חי.

 

 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
תרים אחר שרידי המתאבדת
צילום: יוסי ימפל, זק"א
עבודה ראויה להערצה
צילום: מיכאל גוטווין, דוברות זק"א
מומלצים