קריאת התיגר שבפיצוי נאנסת
הציפייה החברתית מנאנסת להתלונן במשטרה ותו לא, מניחה שמי שתובעת פיצוי בגין אונס מחברת בין סקס לכסף ולכן היא זונה. הפסיקה האחרונה מערערת הנחות מופרכות אלה
בפסק דין תקדימי מצויין פסק בית המשפט המחוזי בחיפה פיצוי ממשי בגובה של מיליון ורבע שקלים לצעירה שנכלאה ונאנסה באכזריות, בחבורה, על ידי ששה איש, במשך מספר ימים.
כפי שציינה ד"ר ביטון, מומחית למשפט נזיקי שייצגה את הנאנסת מטעם מרכז תמורה, זה הישג היסטורי במציאות בה נאנסות כמעט שאינן תובעות פיצויים, ובתי המשפט פוסקים סכומים מגוחכים.
השאלה הראשונה הנשאלת היא – איך יתכן שנזק נורא וברור כל כך כמו אונס, אינו מניב כדבר שבשגרה תביעות פיצויים בסכומים משמעותיים?
ההיסטוריה של עבירת האינוס שופכת אור על נקודה זו. לפני שמדינות נטלו לעצמן את הזכות הבלעדית לשפוט ולהעניש על פגיעות בגוף ונפש, משפחות היו נוקמות על פגיעות בחבריהן. מכל הפגיעות, קשה ביותר היה לשכנע אנשים לתת למדינה לשפוט ולהעניש על אונס. אונס היתה עבירה שאנשים חשו הכרח לנקום בעצמם. זאת מפני שהוא פגע בהדרת-הכבוד יותר מכל עבירה אחרת.
הדרת-כבודו של גבר שאישתו או בתו נאנסו, נפגעה יותר מזו של גבר שבנו נהרג. כדי לנקות את הכתם על הדרת-כבודו – הוא היה חייב להוכיח את גבריותו, ולנקום במו ידיו את כבודו הפגוע. ולרוב, רק דמו השפוך של האנס יכול היה לנקות במשהו הדרת-כבוד זו. גבר שהניח למדינה לטפל במי שאנס את אשתו או בתו לא "ניקה" את הדרת-כבודו המחוללת, ונותר מושפל ומבוזה. לכן נוח היה לו יותר "לקחת את החוק לידיו" ולהענש – מאשר להתיר למדינה לשפוט ולאנוס את האנס, ולשבת בחיבוק ידיים נוכח הפגיעה.
כדי למנוע "לקיחת של החוק בידיים" והידרדרות בחזרה לנקמת דם, המדינות עמדו על כך שאינוס הוא פגיעה בחברה כולה, והטיפול הלגיטימי היחיד בו הוא המשפט הפלילי. נורמה זו השתרשה היטב. הקישור בין אינוס ומשפט פלילי הפך להכרחי. גם כיום מי שלא פונה למשטרה ומצליחה להביא להרשעה פלילית – נתפסת כמי שלא "באמת" נאנסה. לצד נורמה זו פועלת נורמה חזקה לא פחות, לפיה "אשה התובעת פיצויים בגין אינוס, בעצם תובעת כסף בעבור סקס, והיא לכן זונה". נורמה מחפירה זו מתעלמת לחלוטין מן הפגיעה האיומה בכבודה הסגולי של הנאנסת, בחירותה, בפרטיותה. נורמה זו רואה ב"אינוס" – רק "סקס", ובתביעת פיצויים – "כסף"; ואשה המחברת "סקס" עם "כסף" – היא זונה. לכן הציפיה היא שאשה שנאנסה תפנה למשטרה לשם ניהול הליך פלילי – ותו לא.
הזכיה הטריה של הנאנסת שיוצגה על ידי ד"ר ביטון בבית המשפט המחוזי בחיפה הצליחה לקרוא תיגר על מובן מאליו זה, ובכך גדולתה. שום דבר לא ימחוק את הטראומה המזוויעה שעברה על הנאנסת, אך פיצויים ממשיים יקלו מעט על תהליך השיקום וישפרו במעט את החיים שכה נפגעו.
האם בכך נפתרה הבעיה? פסק דין אחד לא משנה מציאות חברתית. הסטיגמה שמי שתובעת פיצוי עבור נזקי אינוס היא "זונה" לא תעבור מן העולם ביום. יתירה מכך: שש שנים חלפו מיום האונס הנורא ועד היום בו נפסק הפיצוי הנאות. שש שנים של מאבק, של חרדה, של אכזבות, של חקירות נגדיות משפילות. שש שנים של חוסר יכולת להניח לעבר ולהתחיל בתהליך השיקום כהלכה. ועתה נותר לגבות את הכסף, אם הדבר ניתן, ואלמלא היה מרכז תמורה עמותה – צריך היה לשלם כשליש עבור הטיפול המשפטי.
פתרון טוב יותר: סעיף 77 לחוק העונשין מאפשר לבית המשפט המרשיע נאשם בפלילים – לפסוק לקורבן העבירה פיצוי. הבעיה כפולה: סכום הפיצוי נמוך, ובתי המשפט אינם נוהגים להשיתו. אילו הוגדל סכום הפיצוי, ואילו למדו בתי המשפט להשיתו, אפשר היה לפחות לחסוך לנאנסת כמו זו במקרה הנוכחי חמש שנות התדיינות משפטית, בנוסף לפגיעה הקשה שנכפתה עליה על ידי האנסים. ופתרון טוב עוד יותר: חינוך לכבוד האדם וחירותו.
ד"ר אורית קמיר, משפטנית, מרצה למגדר באוניברסיטה העברית, מנהלת במרכז הישראלי לכבוד האדם; עמיתה במכון הרטמן
לבלוג של אורית קמיר לחצו כאן
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
