הכרנו בזמן הלא נכון. כה פשוט, כה מורכב
כתבת לי: "למען הסר ספק - אני מאוהב בך". זה היה בזמן הכי לא נכון, כך שבמקום לנצור את הSMS לנצח נצחים, נאלצתי למחוק את ההודעה עוד באותו הרגע. מכתב גלוי
זמן. כולנו מרגישים בחסרונו, חלקנו מבקשים שיחלוף מהר. ולפעמים, כל הקלישאות נכונות.
כשהכרנו, זה היה בזמן הלא נכון. אני הייתי כבר שנים ארוכות בתוך זוגיות שנמשכה, לטוב ולרע. זה היה במקרה, הפסקת סיגריה במקום עבודה בחברת הייטק מקומית. כשלמדת שאני בזוגיות הרפית ממני, למרות החיבור שנוצר עוד באותו הרגע ונעלם מעיניי, כי לא היה לי מקום להכיל אותו בחיי ובתודעתי.
עברו ימים, חודשים ושנים עד שהתחדש הקשר. הכל היה תמים ופתוח, ומבלי להתכוון הלך החיבור בינינו והתעצם ככדור שלג ששנינו לא יכולנו לעצור, זאת למרות שידענו שהכל יקום, או יותר נכון יפול, על העיתוי.
כתבת לי: "למען הסר ספק - אני מאוהב בך". זה היה בזמן הכי לא נכון, כך שבמקום לנצור את הSMS לנצח נצחים ולא לעזוב לעולם את המפעיל הסלולרי, נאלצתי למחוק את ההודעה עוד באותו הרגע. אני השבתי מתוך שיר של פי.ג'י וטום יורק "The mess we're in", כך זה היה בנקודת הזמן ההיא, כך המשיך כל הקשר, וגם לא יכול היה להתפתח אחרת.
משהו שחייב להסתיים לפני שפותחים בדרך חדשה
אני מאשימה אותך בכך שלא עצרת את הכל בזמן, שלא נתת לדברים להתפתח במסלולם הטבעי, בכך שלחצת וגרמת לי לשקר לכולם ולעצמי. מאשימה אותך בחוסר המוסריות, בחוסר היכולת שלנו להתגבר על הדחפים ולהבין שלכל דבר יש זמן ומקום, שאין זאת קלישאה, אלא ניסיון חיים. למרות שרוצים הכל כאן ועכשיו, יש משהו שחייב לסיים את מסלולו לפני שפותחים בדרך חדשה. אבל עם כל ההאשמה, איך יכולנו לדעת? אני הרי מעולם לא האמנתי למשפטים קלישאתיים, וגם לא היה לי כל צורך בכך במסגרת הזוגיות הארוכה. ואילו אתה - אתה מעולם לא היית בקשר אמיתי.
כשאני מביטה לאחור מהמקום בו אני עומדת היום, אני מודה לך שהצלת את חיי.
אנחנו לא יחד. למעשה, אנחנו כל כך רחוקים, יבשות ואוקיינוסים מפרידים בינינו. גרמת לי לעזוב מאחור את הכל, את החיים שהיו לי, את המשפחה, את החברים, את המחוייבות, ולטוס במסגרת העבודה לאוסטרליה כדי לסגור מעגל. רק דבר אחד נשאר שם מחיי הקודמים, וזה אתה. אתה, עם התובנות שהגיעו בזכותך, עם לאהבתי האינסופית אליך, עם זיכרון מוחשי ממך ומתפקידך הכה שנוא בתור מי שהציל את חיי אבל אף פעם לא נשאר לצידי מספיק זמן כדי לחלוק אותם.
בדקדקנות הבהרתי לך סעיף אחר סעיף את בעיותינו
אני נזכרת באותו הלילה בבר השכונתי, הפעם הראשונה בה נפגשנו מחוץ לשעות העבודה. לבשת את החולצה הלבנה עם הפסים, כשכלום עוד לא קרה והיה ברור שגם לא יכול לקרות. שם עשיתי נסיונות כבירים לשמור על שפיותנו ועל המצב כמות שהוא, וזאת בדמות רשימת נושאים כתובה על מפית ומכילה את הדברים שעליהם אנחנו צריכים לדבר. בדקדקנות הבהרתי לך סעיף אחר סעיף את בעיותינו ומדוע הכל חייב להפסיק, לפחות לעת עתה. אבל כמו שאתה נוהג לומר "מילים לחוד ומעשים לחוד", ואתה מעולם לא טרחת לתת למחשבות את הזמן הראוי להבשיל לכדי מעשים.
ניסיתי להתחמק ממך, מהאמיתיות שלך, מהמראה המדויקת שהצבת מול עיניי, מהחשיפה הכל כך קשה וזרה של המשמעות האמיתית בחיים. הרעדת תחתיי כל קרקע מוצקה עליה אי פעם דרכתי, ואני לא הצלחתי להתמודד. באתי, הלכתי, חזרתי, ברחתי והכל חוזר חלילה עד לבריחה הגדולה באמת. לא פעם האשמת אותי בבעיות "מאובחנות" כאלו ואחרות, אבל לא השכלת לראות שזהו המצפון שזועק והפחד מאיבוד השליטה, משקיעה איטית אבל בטוחה לכל הפרטים הקטנים והמדהימים שיש בך שגרמו לי בפעם הראשונה להתאהב ולהזדקק באמת.
באת בדרישות מפורטות, על פני עשרה עמודים כתובים, שרובן ככולן מוצדקות, אבל לא בזמן שהוצגו, בו אני שרויה בתהליך אבל וניתוק מבן הזוג הקודם. לא נתת לי הזדמנות. הסתנוורת מאשליית הלגיטימיות בעודי פרודה, ואני לא יכולתי לספק את מאוויך הנכונים, מבחינתך, באותו המועד, שכן היה בי צורך, בלתי מוסבר בשעתו, להשלים תהליך של סגירת המעגל.
הכל היה כל כך נכון, אבל כל כך מבלבל
בתקופה הכל כך קצרה של ההיכרות בינינו לימדת אותי איך באמת צריך להרגיש כלפי בן הזוג. הערצתי אותך כמו שלא הערצתי אף אדם, סמכתי עליך בעיניים עצומות, הכל היה כל כך דומה, כל כך אמיתי, כל כך נכון אבל לא הוגן, כל כך מבלבל. היה לי טוב איתך. הגאונות שלך, הרוך שבך, הרגישות האינסופית תחת מעטפת חיצונית שלא משאירה כל ספק, היכולת שלנו להוציא זה מזה את כל מה שחשוב באמת, יכולת ההכלה ההדדית, הכיף שעשינו בסתר, הצחוק המתגלגל שהצלחת להפיק מגרוני, העניין, המיניות והעדינות, והיום - גם החסר, הם אלו שהופכים אותך לאהבה כואבת.
במבט אחד אחורה, העיתוי "דפק" אותנו בכל שבר שהתגלה. אני נאטמתי, פיזרתי משפטים חסרי בסיס שמתוך הפגיעה לא הצלחת לרדת לעומקם. אתה קפאת. פחדת ממני. אני התפרקתי ואיבדתי שליטה. נתק. אתה מאשים אותי. אני מאשימה את המצפון. אתה מאשים את חוסר היציבות שלי. אני מאשימה את העיתוי. איך תמיד קפצנו מדרגה אחת למעלה, לפני שביססנו את מעמדנו בשלב הקודם.
גם אם פגעתי בך, פגעתי בעצמי לא פחות. אבל למדתי הרבה. הפנמתי בדרך הקשה ובמחיר כואב שיעורים במוסר, באהבה, בחשיבות הניתוק והפרידה בשביל להתחיל התחלה חדשה, ושאלוהים יעזור - למדתי גם על מרכזיותו של הזמן.
לימדת אותי שאסור לפחד להרגיש, גם במעשים. לימדת אותי להעריך את החיים, ולראות כל כך הרבה דברים שקיימים וזמינים לי בתוכם. למרות אופיי הפסימי, אני נדרשת כל יום למחשבה שמה שצריך לקרות יקרה, כי הרי כבר ברור שהכל שאלה של עיתוי.
בתום הפרויקט אחזור מנסיעת העבודה, כשכל הקשרים הותרו, חופשיה לעצמי, להתחיל הכל מהתחלה, לא לפני ש"אקח את הזמן". אני כבר לא אצור קשר, למרות חשיבותך הבלעדית בחיי, ולמרות שזה מרגיש ממש כמו פשע. מעבר לסיבות הברורות, גם כי כבר פגעתי בך מספיק פעמים ואני חוששת ממך, מתגובתך, מתגובת חבריך. אין ספק שגרמתי כבר מספיק נזק, ואני מצטערת. אולי בזמן אחר? בעיתוי אחר? אולי יש סיכוי לאהבה? אין לי פתרונות. אני מקווה שלפחות עם הזמן ייפסקו החלומות בלילה.
אני גם מקווה שאתה כבר מאושר, שהזמן עשה את שלו איתך והתיר את חבלי אהבתי הכובלת. שאתה תהיה בזוגיות חדשה, בה תרגיש את כל הדברים שהרגשתי איתך, אבל כשהכל מתוזמן כראוי ודופק כמו שעון. שמעתי שאתה כבר בכיוון.
לפנייה לכתב/ת 
