ארועי חגיגות שנות ה-60 למדינה, שוועידת הנשיא תוכננה להוות את אחד משיאיהם, רק תרמו לחידוד הצגת הפערים המתקיימים כאן בין האתוס הדמוקרטי והיומרה להיות "אור לגויים" מצד אחד, ובין המציאות הפוליטית העגומה מצד שני.
ביטויים המזוכך ביותר של פערים אלו הוא בחוסר הנכונות של הממסד הפוליטי בישראל לקחת ולו קמצוץ של אחריות על בחירותיה ומעשיה של המדינה בעבר כמו בהווה. ביטוי לגישה זו נתנה בלא משים אחת ממוזמנות הוועידה, שרת החוץ ציפי לבני, שבמושב הנעילה שהוקדש לדיון ב"חזון העתיד של ישראל", אמרה
כי "הפלסטינים יוכלו לחגוג יום עצמאות באותו יום בו תימחק המילה נכבה מהלכסיקון שלהם".
יש רק לקוות כי מליוני הפלסטינים הפזורים ברחבי העולם קראו עיתונים בימים האחרונים. שכן לא בכל יום משרטטת אישיות פוליטית ישראלית בכירה באופן כה בהיר את דרישותיה על מנת שהללו יזכו סוף סוף בעצמאותם הנכספת. המסקנה מדברי לבני היא כי כמו תמיד אצל פוליטיקאים ישראלים, הכל בעצם תלוי רק בהתנהגות של הפלסטינים: ואם סוף סוף רק יואילו לעדכן את מילון הערכים הלאומי שלהם ואולי גם יתחילו ללמד תנ"ך אזרחות והיסטוריה על פי תוכנית הלימודים הישראלית, כל הבעיות ייפתרו וחזון שתי המדינות בשטחים שישראל תאות אולי לפנות מהן עוד כמה ההתנחלויות, יתגשם.
הניסיון הרברבני וההזוי של פוליטיקאים ישראלים לעצב את תפישתם ההיסטורית של הפלסטינים תוך מחיקת פרקים מעצבים בהתהוות עמם, הינו גילגולה הטראגי-פאתטי של העמדה הישראלית הקודמת שהיתה בתוקף (ראוי לזכור), עד לפני כעשור וחצי, ושעל פיה אין ומעולם לא היה בכלל דבר שנקרא "עם פלסטיני". מה שכן היה על פי הגרסה ההיא, שעל ברכיה חונכו גם בני דורה של לבני, הוא רק אוסף מקרי של אנשים, רובם בדווים שהגיעו הנה במאה ה-19, שנקראו בשם הקולקטיבי "ערבים". אותם ערבים אמורים היו בעצם לחוש הכרת תודה עמוקה על כך שהמפעל הציוני ייבש עבורם את ביצות מישור החוף, בנה להם כבישים עוקפים והעניק להם מקומות עבודה.
המשך הכחשת אסונם (הנכבה) של ערביי פלסטין והדרישה כי יבטלו ויאבדו את זיקתם לכל חלקיה של הארץ שלדידם היא פלסטין, כשם שלדידו של הציבור היהודי בארץ היא ארץ ישראל, היא תעודת חוסר הבגרות האולטימטיבית של החברה הישראלית ביום הולדתה ה-60.
היא מבטאת את התעקשותה של מדינת ישראל שלא להכיר בנסיבות ההיסטוריות המורכבות של התהוותה, ולהמשיך ולהתכחש לעובדה היסודית שבין "ברית בין הבתרים" (בראשית טו') והקמת מדינת ישראל, התרחשו עוד כמה פרקים היסטוריים "זניחים" שהותירו את אותותיהם בנוף ובתרבות שנוצרו בארץ הזו. התעקשות זו מבטאת את ההיצמדות לעמדת הקורבן המאפשרת לנו הישראלים להמשיך ולהשקיף על העולם מעמדה של סובייקט, חסר שליטה על גורלו שבשל כך גם לא ניתן לבוא עימו חשבון על מעשיו.
שלילת זכותם של הפלסטינים לזכור ולכאוב את אסונם, מחזקת מצידה את כל אותם גורמים דומיננטיים והרסניים בקרב הפלסטינים, המתרפקים אף הם על קורבנותם ועליבותם הנצחיות והמסרבים לקחת כל אחריות על מעשיהם ועל בחירותיהם בעשרות השנים האחרונות. אך מעבר לכך, המשך הכחשתה של הנכבה על ידי ישראל, אינה מאפשרת את התהוותו של הדיון הכה הכרחי על האופן שבו ניתן יהיה, אולי, יום אחד להסדיר את השאלות שעומדות ותלויות מזה 60 שנה בין יהודים וערבים סביב הקשר והבעלות על הארץ.
תפקידה של הנכבה ביצירת הזהות הפלסטינית מזכיר לא מעט את התפקיד שנתן הממסד הפוליטי הישראלי לשואה, בתהליך יצירת התודעה והזהות הישראליות. הדרך היחידה למסמס את מרכזיותה ואת כוחה של הנכבה כסמל לאומי, הוא דווקא ההכרה בה. מה שבטוח הוא כי התסתופפות עם מליארדרים, סלבריטאים ופילוסופים אופנתיים שמספרים לנו כמה שאנו הישראלים מסכנים וחמודים, לא תקדם במאומה מטרה זו.
