נישואים חד-מיניים צריכים כבר להיות עובדת חיים
היגיון פשוט: אם שני אנשים החליטו לכרוך את חייהם יחד, מנהלים יחד משק בית, רבים על כסף, מתכננים ילדים וטיולים לחו"ל, חושבים על דירה חדשה עם משכנתה, הרי שהם זוג לכל עניין ודבר. קליפורניה הצטרפה בשבוע שעבר לרשימה הולכת וגדלה של מדינות שהבינו את העיקרון. ואנחנו?
כבר שנים אני שומעת את הטענות, ועדיין לא הצלחתי להבין את הטיעונים כנגד נישואים חד-מיניים. באמת שטרם הבנתי מדוע נישואים חד מיניים שומטים את הבסיס מתחת לחיי המשפחה, או מוסד הנישואים בכלל.
הרי נישואים הם חוזה שותפות, שבסיסו הקמת משפחה, ותוכנו כלכלי בעיקר. הסכם שותפות כלכלי להקמת תא משפחתי, יישות משפטית המוכרת כמשפחה לפי חוק. ואם שני אנשים הביאו ילד יחד - ואין זה משנה אם אימצו, הרו דרך בנק הזרע או כל פתרון אחר להורות של לסביות, הומואים, ביסקסואלים וטרנס - הרי הם משפחה. היגיון פשוט. אם שני אנשים החליטו לכרוך את חייהם ביחד, מנהלים ביחד משק בית, רבים על כסף, חיים עם האוברדראפט, חושבים על ילדים, חושבים על טיולים לחו"ל, חושבים על דירה חדשה, הרי שהם זוג לכל עניין ודבר.
אם להתעלם מהבוּרוּת ומהפוביות של כמה קיצוניים, הרי ברור לכל שחברי הקהילה הגאה הם בני אדם לא פחות מאחרים: אנחנו עובדות, לומדים, שוכרות דירות, מכירים, מתאהבות, עושים ילדים (או לא), לוקחות משכנתה (או לא). רגיל, אין רגיל מזה. גם לנו יש מכונית שמתקלקלת ומזגן ששבק חיים ברגע הקריטי. גם לנו יש ימים שבהם כל מה שבא לנו לעשות זה לברוח למכסיקו, גם לנו יש חלומות, שאיפות, אהבות, אכזבות. כמו כל אדם עלי אדמות. למה שחיי הזוגיות שלנו יהיו שונים יותר מאלה של השכנים שלכם?
בבית המשפט בקליפורניה סוף סוף הבינו את זה ואישרו בשבוע שעבר נישואים חד-מיניים. קליפורניה מצטרפת לרשימה הולכת וגדלה של מדינות שהבינו את העיקרון הפשוט של הפסקאות הקודמות.
כל פורמט אחר מהווה אפלייה ברורה
בקהילה בקליפורניה, וגם כאן, שמחים עם כל ניצחון כזה כעוד שלב בדרך לשוויון המיוחל. אותי אישית זה ממלא תחושה קשה של אכזבה. כי הזכות הבסיסית הזו, צריכה היתה, בעולם של היום, להיות כבר מובנת מאליה, לא רק בקליפורניה. גם לא מספיק לי יתר המדינות המתירות נישואים חד מיניים: קנדה, בריטניה, בלגיה, הולנד, דרום אפריקה, ספרד, המדינות מסצ'וסטס וקליפורניה בארה"ב, ואחריהן גם ניו ג'רזי, רוד איילנד ומדינות נוספות עם "איחודים אזרחיים", מעמד שווה ערך לנישואים, שתקף רק בתוך תחומי המדינה בה נעשה אותו איחוד. לדעתי, נישואים חד-מיניים צריכים היו להיות עובדת חיים, כמו אצל הציבור הסטרייטי. כל פורמט אחר מהווה אפלייה ברורה, כפי שהשכיל לראות גם בית המשפט העליון בקליפורניה.
ואנחנו? למדינת ישראל אין נישואים אזרחיים, ואילו הנישואים הדתיים אינם מאפשרים לזוגות חד מיניים להינשא, בשל איסורים הלכתיים שונים. יש עוד מסורבי חיתון, כידוע, גם נישואים סטרייטים למדי, פשוט בין בן למשפחת כהנים וגרושה. אסור להם להינשא, לפי היהדות, ובמקרה הזה גם בחוק של מדינת ישראל, גם לאחר מאה שנות זוגיות ומשפחה ענפה לתפארת. כך גם לגבי נישואים חד-מיניים. אצלנו במדינה עדיין לא מאפשרים לכל הסטרייטים להינשא, אז מה נגיד אנחנו, בקהילה הגאה.
האכזבה ממלאת אותי עם כל ניצחון, על שככה זה אצלנו, על שהמדינה חודרת לפרטיותנו ופוגעת בזכויותינו רק בשל קלפי מיקוח פוליטיים אל מול הגורמים הדתיים בכנסת. זה לא שמתים עלינו, הלהט"בים (לסביות, הומואים, בי, טרנס), גם מחוץ לאותן מפלגות דתיות, ולמעשה, מלבד בתי המשפט, החפים מפוליטיקה ככל האפשר, אין לנו תמיכה שלטונית כלשהי.
אתם מבינים, זה צריך היה להיות מובן מאליו, בייחוד במדינת ישראל הזוכרת עדיין את סעיף 175 של הנאצים, שאדם באשר הוא אדם. ובכל אשר יילך וכל שיעשה – אדם הוא, והוא ראוי לחופש, לשוויון מול החוק, לכבוד. המדינה אינה יכולה להפלות בזכויות או בחובות אף אחד בשל גזע, מין, דת, לאום, שיוך משפחתי או נטייה מינית.
אני רותחת מזעם על מוסדות השלטון על הסחבת בעניינה של קהילה שלמה, בתחום הנישואים כמו גם בתחומים אחרים, למען עיסוק פוליטי זה או אחר. פוליטיקה היא משחק המשפיע על קבוצות שלמות, בייחוד מיעוטים. אלה קבוצות שעלולות להיות בסכנה לאלימות, סחבת ממסדית ואפלייה אם אין מי שידאג לכך שזכויותיהם נשמרות.
אהבה היא רגש בסיסי וראשוני. מדינת ישראל כבר חוקקה מזמן חוקים נגד אפלייה במקומות עבודה ובמקומות נוספים, כולל הצבא. מדוע השילוב אינו ברור לכל עין, שאהבה ושוויון צריכים לתת יחד הכרה בנישואים לכל זוג בני אדם הדורש להתחתן מתוך הסכמה צלולה ומלאה - נשגב מבינתי. אני לא יכולה להבין כיצד חבורה של אנשים אינטליגנטים היושבים בשלטון אינה מסוגלת לחשוב על מעמד חוקי של נישואים המספק בדיוק את אותן זכויות לקהילה הגאה כמו ליתר תושבי המדינה, ללא הגבלות והכרח להינשא באיצטלת הדת.
דומה שמדובר בסופו של דבר בשתי קהילות, שאחת מהן רואה את עצמה עליונה על האחרת: הקהילה הדתית למול הקהילה הגאה. ההעדפה לכיוון הדתי, מבחינה חוקית, כמוהו כפגיעה בזכויות המיעוט הלגיטימיות (קבלת משכנתה בתנאים טובים כזוג נשוי, החלתם של חוקים שונים בענייני ילדים ואימוץ ועוד). אם בשם עליונותה הפוליטית של קהילה אחת מדוכאת קהילה אחרת, אני לא מצליחה להבין כיצד קברניטי החוק טרם הבינו ופעלו מיידית לשינוי בעניין זה, כמו גם בענייני העגונות, נישואים אזרחיים ועוד כהנה וכהנה מקרים של פסולי חיתון שכל חטאם עלי אדמות הוא שחוקי ההלכה אינם תואמים לתקופתנו.
ההלכה, כבודה במקומו מונח. ובמקרה שלי, מכבדת אותה בעיקר כשהיא רחוקה ממני. את הדמוקרטיה אני מציבה הרבה לפני כל מנהג שהוא, בייחוד אם הוא גורם לי ולנו לא לכבד את העיקרון הבסיסי של אדם באשר הוא אדם, הראוי לחופש, לשוויון מול החוק, והכי חשוב – לכבוד.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
