משפחה זה כואב
מה שנראה כסיפור על משפחה ישראלית סטנדרטית בספרה השני של דאה הדר, "אצלנו עכשיו בוקר", הוא למעשה סיפור על יחידים בודדים שאינם משתנים
משפחה ישראלית בשנות השמונים, אמא, אבא ושתי ילדות, עוקרים מביתם ועוברים בעקבות האב אל אמריקה הרחוקה. לכאורה מדובר בסיפור מוכר על תשוקתם של מהגרים לנטוש את המים העומדים של החיים הידועים מראש, וטריפת הקלפים והמשמעויות בנסיון ליצור לעצמם חיים חדשים. למעשה, כמו שקורה פעמים רבות במציאות, ההרגלים והתבניות המשפחתיות נארזים גם הם במזוודה דמיונית, ואמריקה נשארת ארץ האפשרויות המוגבלות למדי.
בספרה השני, "אצלנו עכשיו בוקר" (הראשון הינו "נומי, נומי, עוסאוויה"), ממקמת עצמה דאה הדר כמספרת בתפקיד הילדה הקטנה של המשפחה, זו שצופה על המציאות מגובה מטר וקצת, ומתווכת אותה בלי כחל וסרק ומתוך הטִרדות של גיל הילדות שתמיד נדמות לנו בטעות כפעוטות או חמודות. ה"טריק" הספרותי הזה הוא נוח כיוון שהוא מאפשר לנו מבט ביקורתי מבלי שהוא מכריז על עצמו ככזה, וחושף את המנגנונים העדינים שמשנעים את המוסד המשפחתי.
מה שנראה כסיפור על משפחה הוא בעצם סיפור על יחידים בודדים שמשיקים באופן רופף זה לזה ויוצרים מכונה אחת שרוצה לנוע בכיוונים שונים מאוד. האם בסיפור היא שחקנית לשעבר, שלא בטוחה האם עדיין מותר לה לקרוא לעצמה שחקנית, האם היא עדיין אישה מושכת ועצמאית, או שמא היא "אמא של", "אשתו של" ושאר השתייכויות שמרכיבות את הזהות העדכנית והלא פרטית שלה.
אב המשפחה הוא בגדר נוכח-נפקד, נמצא כשרגלו האחת נטועה כבר במציאות האמריקאית, מתבל את דיבורו בביטויים אמריקאים, והוא מחוק פנים כמו כל אב נעדר. איה, האחות שגדולה מן הגיבורה רק במעט, היא מעין גאון קטן וסתגלן שמוצאת בעצמה כוחות זיקיתיים להשתלב במציאות החדשה, ונפרדת ממחוזות הילדות במהירות מפחידה. זה בזמן שהילדה הקטנה, נטולת השם, לכודה בתפקיד ה"ילדה הטובה" שלא עושה צרות, לא מכה גלים, ואכולת דאגות וחרדות למשפחתה המתפוררת; מלווה אותם במבטה הרגיש, סופגת אל תוכה את התלישות, והארעיות ללא תלונות.
הפרק השלישי של הרומן, "הלגונה הכחולה", מגלה לנו מוטיב שיוסיף וימשמע בהמשך את סיפורה של הגיבורה נטולת השם שלנו – המשפחה משתכנת במלון "בלו לאגון" ועל הילדות נאסר לצאת מחדרן המבודד, בעוד האם בורחת ממריבה עם האב אל הבריכה.
הילדה נמלטת מעינה הפקוחה של אחותה הגדולה אל הלגונה, שם לראשונה נגלה לה עולם המבוגרים המיני והתוקפני; במשחק התכתבות הפוך עם הסרט "הלגונה הכחולה", בו ההתבגרות המינית טבעית ותמימה, כאן נחשפת הילדה הקטנה לסצינות מושכות-דוחות של מבוגרים הטובלים ומתעלסים עירומים בבריכה, ושל אמה הלבושה תחתונים בלבד משוחחת עם גבר שאינו אביה.
כאשר היא נמלטת מן הג'קוזי, הזוג העירום שהיה בו, מצביע על ישבנה וצוחק, "אולי כי הוא לבן. אולי כי הוא קטן" (עמ' 74)
הסצינה נפרמת ללא האסון שנדמה כל הזמן כי הוא תלוי מעל לראשה של הילדה – היא מוחזרת לחדרה וננזפת, סוף טוב הכל טוב. אבל החרדה כבר דבקה בקורא, ותחושת העלבון, הקטנות הפיזית והנפשית של הילדה, מוסיפה ללוות את הסיפור שלנו.
מבוגר אחראי
הדר מכניסה את הקורא תחת העור של הגיבורה, כמעט נדמה שהיא הופכת אותנו לאחראים לה – במקום בו אין מי שמשגיח על הילדה, ושכל אחת משאר הדמויות עסוקה בעולמה ובטרדותיה הפרטיות, אין אף אחד שממש מביט על הקטנה הזו, והיא הופכת לאנחנו הנטושים, הקטנים. לאנחנו נטולי הקול.
הקיום הישראלי מטפטף אל ההווי הסיפורי – האם מנסה לשדל את וודי אלן במכתב עם גזרי עיתונות בעברית, שיקח אותה לשחק בסרטיו ולא זוכה לתשובה, למרות שגם הוא יהודי; פאה מודרנית מדי ולוחצת מדי של סבתה הדתייה של הילדה שכבר הפכה לנערה; חבר הילדות שכילד עבר ניתוח להקטנת אזניים בולטות, ובסופו של הרומן נהרג בצבא ושוכב בארון הקבורה עם אוזניים קטנות מדי שלעולם לא יצמחו; משאית עמוסה תרנגולות אלימות המנקרות זו בבשרה של זו, ונוצות לבנות מוכתמות בדם מתעופפות על כביש ההלכה. פיסות מציאות קטנות בהן האסון הוא יומיומי, והיומיום הוא אסון.
לא תמיד מתחברות התמונות זו לזו, לפעמים הסצינות עמוסות האינפורמציה ננטשות והקורא נשאר עם שאלות לא פתורות ואפשרויות לא ממומשות. יכול להיות שהדר משכפלת את השרירותיות של החיים – גם בהם אין תמיד תשובות, ולא הכל נסגר כמו בסיפור תפור היטב. במסע שמשרטטת הסופרת אל ארה"ב ובחזרה לישראל, כשהגיבורה היא כבר נערה, נדמה שאין 'לקח', ולבטח שאין (ומזל שאין) מוסר השכל.
ואולי עדיף כך, שתחושת ההחמצה תישאר בבטנו של הקורא, שההבנה כי אנשים משתנים רק לעיתים רחוקות, ומשפחות משתנות עוד פחות מזה, תהפוך את הספר החמוץ-מתוק הזה למעט יותר נזכר בין הספרים החד משמעיים, עמוסי האג'נדות הפסקניות שיוצאים לאור בכל יום.
- אצלנו עכשיו בוקר מאת דאה הדר, הוצאת זמורה ביתן, 283 עמודים
לפנייה לכתב/ת 
