למיניסטריון התעמולה של סין העממית קוראים "משרד המידע של מועצת המדינה", ומאמש יש להם מתנדב נלהב חדש, ששמו ניצן הורוביץ. לגמרי ביוזמתו יצא הורוביץ לטייל במרחבי הפלדה והבטון העצומים של בייג'ין, וחזר משם מוכה התפעמות בלתי-עיתונאית בעליל, מביכה בילדותיות שלה, שקרית עד קבס באופטימיות שלה.
ניצן הורוביץ, "העולם הבא". קצת פרספקטיבה לא היתה מזיקה
המסגרת היא "העולם הבא", סדרת מסעות של הורוביץ על פני הגלובוס המתפתח מתוכה אמורה לצמוח אמירה על העתיד הקרוב, כפי שהוא הולך ומתגבש בתהליכים קיימים ובתופעות חדשות במדינות שונות.
המאה הזאת, מכריז הורוביץ, היא המאה של סין, ומיד מתחיל להתפעם מן הגודל. של איצטדיון הספורט העשוי כולו קורי פלדה, "קן הציפורים" שבמרכז הכפר האולימפי, של החומה הסינית, של בייג'ין כולה. וואו: הסינים האלה? חצי מכמויות הבטון העולמיות הם צורכים, עיר הבירה שלהם משתרעת על פני 17 אלף קילומטר, בטבח בטיין אן מן נהרגו כמה אלפי אנשים אבל זה היה מזמן ועכשיו סין בכלל לא דיקטטורה קומוניסטית אלא קפיטליזם ביורוקרטי, כפי שמציין המומחה האמריקני ׁ(הגדול?) פרופ' הלברטל. אה, ויש לסינים האלה, שהכל אצלם גדול וכביר ועצום ומופלא, גם היסטוריה של חמשת אלפים שנה! ענק. מהמם.
הצרה היא שהורוביץ סונוור מן המספרים והכמויות, וההתלהבות הקיצונית שלו מונעת ממנו להביא לידיעת צופיו גם את האפשרות האחרת: שתהליכים חברתיים שעוברים על האימפריה יאטו את קצב הצמיחה המופלא, באמת מופלא שלה - או שיגרמו לקריסת-מערכות ובעקבותיה למשבר כלכלי עולמי: בחמשת אלפים שנים של היסטוריה, דברים כאלה קרו בסין גופא, כשהיתה מנותקת מן העולם המערבי, בדרך כלל בעקבות משברים פוליטיים מבית ומחוץ ובשל אסונות טבע גדולים, כבירים ומהממים בדיוק כמו תנופת הפיתוח: קצת פרספקטיבה לא היתה מזיקה כאן, ומבט מפוכח ומרוחק של היסטוריון מומחה לתולדות סין ודאי שהיה מועיל לצנן מעט את רוח העליצות שדבקה בהורוביץ.
אבל למה להתעכב על כל אלה אם אפשר לומר שאנחנו נמצאים כעת במקום הכי חשוב בסין (הכפר האולימפי. הכי חשוב? חשוב יותר מהמקום בו מאוחסנים הטילים הבליסטיים, למשל?), ואם אפשר להראות שוב את הכפר האולימפי ההולך ונבנה ולהתרגש מכך שעוד מעט תעמוד רכבת תחתית במקום שבו הורוביץ רואה רק בור, וכפרובינציאל המשוגר לראשונה לעולם הגדול לא מאמין שאפשר לעשות את זה בשישה חודשים. ולמה לטרוח ולהטריח את הצופים בחיזוי פוליטי קצת יותר מבוסס, אם יש לנו את אלכס גלעדי שלנו, שמתנבא כי עוד מעט קט, ממש אחרי האולימפיאדה, תיתכן דמוקרטיה בסין. עובדה, בסיאול זה קרה.
כשעיתונאי מתפעם הופך עסקן ספורט בכיר לפרשן היסטורי-פוליטי, זה בדיוק הזמן לזפזפ בשאט נפש, לסכם שהפרק הראשון של "העולם הבא" הוא מופע מביך של רדידות, ולתהות האם זה מוכרח להיות כך. התשובה המתבקשת היא, ממש לא. אפשר היה להתפעם פחות ולהביע יותר ספקות, אבל כך הורוביץ לעולם לא יזכה באות המתנדב המצטיין של מדינת הענק, שמוציאה להורג אזרחים ללא הליך משפטי מסודר, שכופה על אזרחים ללדת רק ילד אחד, שמונעת מאזרחים גישה חופשית לאינטרנט, שמצנזרת עד היום את מימדיו האמיתיים של כל אסון טבע – כבר חמשת אלפים שנה.
גילוי נאות: פעם, כשהייתי צעירה מאוד, למדתי שנתיים בחוג ללימודי סין באוניברסיטה העברית. יותר מכל, הזכיר לי הפרק הזה של הורוביץ מגזין כרומו נושן שהדיקטטורה המאואיסטית טרחה להפיץ בחינם בין סטודנטים דוברי סינית בסיסית בעולם המערבי. גם שם אפשר היה להתרשם כמה הכל מופלא וגדול ומרשים ומצוין, באמת מצוין.
"העולם הבא", יום ב', 21:00, ערוץ 10
