למה קאן ולא כאן

ביום ראשון הקרוב ייוודעו שמות הזוכים בפסטיבל קאן, ואז גם נדע אם "ואלס עם באשיר", סרטו המוערך והמדובר של ארי פולמן, אכן קטף את אחד הפרסים החשובים בו. אבל גם אם זה לא יקרה, ההתעניינות התקשורתית בסרט ללא ספק שוברת שיאים - לפחות ככל שהדברים אמורים בסרט ישראלי.

ה"הוליווד ריפורטר" דיווח לפני ימים אחדים כי הסרט (שיעלה לאקרנים בישראל ב-12 ביוני) נמכר, בין היתר, להפצה באיטליה, ספרד, בלגיה, הולנד, קנדה ויוון, ועוד לפני הפסטיבל סגרו מפיקיו חוזים עם מפיצים בצרפת, גרמניה ובריטניה.

"טירוף המכירות" הזה, כפי שהכריזה הכותרת ב”ריפורטר”, מצטרף לידיעה אחרת שהתפרסמה לפני כשבועיים: “עץ לימון", סרטו של ערן ריקליס, פתח בצרפת, ויותר מ-45 אלף צופים חזו בו שם במהלך השבוע הראשון להקרנתו, ומאז הוא כבר עבר את מחסום מאה אלף הצופים. העיתונות הצרפתית, נכתב עוד, קיבלה את הסרט בחמימות. בחודשים הקרובים צפוי הסרט לצאת גם במדינות אירופאיות נוספות.

ביקורת גסה

הידיעה הזו משמחת, לא רק משום שהתקבלותו של הסרט בצרפת הינה בגדר עדות נוספת להצלחתו הבינלאומית של הקולנוע הישראלי (מוקדם יותר השנה זכה בפרס חביב הקהל בפסטיבל ברלין), אלא גם משום ההיענות הדלה לה זכה "עץ לימון" בישראל - כ-14 אלף צופים בלבד. נכון, הביקורות המקומיות לא ליטפו, בלשון המעטה, את הסרט, אך קשה לומר שזו היתה הסיבה העיקרית לכישלונו בארץ. את הסיבה, כך נדמה, יש לחפש במקום אחר, שאליו נגיע עוד מעט קט.

עלי סולימאן והיאם עבאס מתוך "עץ הלימון"

סיפור דומה הוא זה של "החוב". סרטם של אסף ברנשטיין ועידו רוזנבלום - הזכור בזכות הסצינה בה מזנבת גילה אלמגור כשבידה סכין קצבים אחר פושע נאצי קשיש בבית זקנים באוקראינה - לא קושש צופים רבים עת הוקרן בארץ. גם הביקורות, הבינוניות ברובן, לא סייעו. והנה, לאחרונה פורסם כי חברת "מירמקס" קנתה את זכויות ההפקה של הסרט, ותצלם גירסה מחודשת דוברת אנגלית שעתידה לצאת במהלך 2010.

מובן, שגם הידיעה זו היא עדות למעמדו הרם של הקולנוע הישראלי בזירה העולמית (לפני מספר חודשים דווח אף על כוונתה של חברת הפקה בבעלותה של השחקנית סלמה האייק להפיק גירסה אמריקאית של "הכוכבים של שלומי", שכתב וביים שמי זרחין).

וגם אם סביר ש"ואלס עם באשיר" המסקרן ימשוך צופים לאולמות כאן, עדיין יש מקום לתהות מדוע שני סרטים ישראליים אחרים, שהתקבלו אף הם בזרועות פתוחות בחו"ל, לא הצליחו להתחבב על הקהל והביקורת המקומיים?

אותנטי או פשטני?

הבעיה המרכזית עם "עץ לימון", למשל, אינה בעיצוב הגס והסטראוטיפי של הדמויות, ובראשן אלמנה פלסטינית גאה הנלחמת על הפרדס שבבעלותה כנגד כוחות הביטחון המאיימים לכרתו, או במימד הסימבולי הפשטני של העלילה. הבעיה היא, קודם כל, בהיבט המניפולטיבי של הסרט המבקש, מצד אחד, להציג דימוי של הסכסוך שעולה בקנה אחד עם תפיסתו הצדקנית של השמאל האירופאי, ומצד שני - לייצר דימוי סובלני של הכובש. כך, במסווה של סרט נוקב המבקר את הממסד הישראלי, מציג "עץ לימון" את הממסד הזה בדיוק (שבכספיו הוא בחלקו מומן), בפני קהל באי הפסטיבלים בחו"ל, כנאור וליברלי.

כישלונו של "עץ לימון" בארץ הוא בדיוק הסיבה להצלחתו בחו"ל: רדידות הדיון בסכסוך הישראלי-פלסטיני לכדי סטראוטיפ קל לעיכול. לא הביקורות הן שהרחיקו את הקהל כאן מהקופות, אלא התחושה שמדובר ביצירה שאינה אומרת דבר וחצי דבר לציבור בארץ.

לכאורה, אפשר היה לטעון שהאופן הביקורתי בו מתייחס סרטו של ריקליס אל מערכות הביטחון והמשפט הישראליות מעורר התנגדות. אבל גם "הכלה הסורית", הקודם של ריקליס, תיאר את המערכות הללו באור לא מחמיא, והוא דווקא הצליח. אולי משום ששם הוא השכיל להתעלות מעבר לסיטואציה הפרטית, ולעצב אלגוריה שעניינה נשיות הנקלעת לסבך כוחות היסטוריים-גבריים השולטים בגורלה.

מה שמצער באמת היא העובדה ש"עץ לימון" לא הצליח לייצר דיון פוליטי אמיתי. הוא הסתפק באמירת המובן מאליו, והתנסח באופן שאינו בא להרגיז אף אחד. אחרי הכל, כשאנו קוראים ומדוּוחים על העוולות שמחוללת באמת גדר ההפרדה, המחשבה על עקירת כמה עצי פרי בידי כוחות הביטחון נשמעת כמעט מנחמת. כך, התוצאה של קולנוע כזה, הדואג מה-יחשבו-עליו-בחו"ל, היא היעדר כמעט-מוחלט של ניואנסים.

איתי טיראן, נטע גרטי ויחזקאל לזרוב ב"החוב"

הדברים שונים כאשר מגיעים אל "החוב". קל להבין מה משך חברת הפקה זרה להכריז על כוונתה הנ"ל. סרטם של ברנשטיין ורוזנבלום, בדומה לסרטם המצליח של גל אוחובסקי ואיתן פוקס "ללכת על המים", דן בשואה במסגרת הז'אנר הפופולרי של סרט הריגול. אין בכך כל פסול, כמובן. עצם המחשבה להעשיר את הקולנוע הישראלי - בעל האוריינטציה האירופאית, בדרך כלל - בז'אנרים שמקורם בקולנוע ההוליוודי, היא מבורכת.

סביר להניח שהגדרתו של "החוב" כ"סרט ז'אנר" סייעה לקברניטי "מירמקס" בהחלטתם, ויש לקוות כי הפקת הגרסה דוברת האנגלית אכן תצא לפועל (סאלי פילד יכולה להיכנס לנעליה של גילה אלמגור). הבעיה היא, שה"הוליוודיות" של הסרט באה אצל ברנשטיין ורוזנבלום על חשבון דיון מעמיק בנושאים ש"החוב" מעלה, ובראשם זיכרון השואה והמיתוסים ההרואיים הציוניים.

אשמה ישנה, אשמה חדשה

בעידן שבו האשמה הרודפת את חיילי צה"ל קשורה במותם של פלסטינים חפים מפשע כתוצאה מחיסולים לא לגמרי ממוקדים, נעים לכאורה לצפות בסוכני מוסד קשישים שמה שמייסר אותם שנים הוא אשמה ישנה הקשורה לשואה. כיצד נמלט מבין ידיהם בעבר פושע נאצי נתעב, וההזדמנות לסגור אתו אותו חשבון ישן, שלושים שנה אחרי.

כמובן, אין פסול בעובדה ש"החוב", משום אופיו הבינלאומי, מתרחש ברובו באירופה, ולא בישראל. מה לעשות שרוב פושעי המלחמה הנאציים לא ממש בחרו להגיע הנה מרצונם הטוב.

הבעיה היא, שהפניה אל השוק הבינלאומי הפכה את טיעוניו של "החוב" לתפלים. קל להבין איך המסגרת הז'אנרית הפופולרית "דיברה" אל המפיקים האמריקאים. אלא שהעיסוק בזיכרון השואה ובשאלות של אשמה ואחריות נותר כתוצאה דל ובלתי מספק.

“החוב", לפיכך, נותר בלתי רלוונטי דווקא במקום שבו הוא היה צריך להיות כזה. מעניין, אגב כך, שגם "ללכת על המים" הציג מחסל ישראלי רדוף אשמה שמקורה באופן עקיף בשואה (אם כי שם מצאה זו את ביטויה בהיעדר יכולתו להביע רגשות). וגם הסרט הזה זכה להצלחה יחסית באמריקה – אולי משום שדמותו של איש המוסד הבודד (בגילומו של ליאור אשכנזי) תואמת כל כך את דימוי הגיבור האמריקאי, למין המערבונים וסרטי הבלש הפרטי של שנות ה-40 ועד רמבו ואחיו.

קשה לסכם רשימה זו ללא התייחסות לעמוס גיתאי, שסרטיו הינם מקור לא אכזב של מניפולציות פוליטיות שתכליתן היא פתיחת הדלתות באירופה. אכן, גיתאי הוא הדוגמא המובהקת ליוצר שזוכה לשלל כיבודים בחו"ל (עיטורים, פרסים, רטרוספקטיבות) ולהתעלמות כמעט מוחלטת פה.

ז'ולייט בינוש מתוך "התנתקות" של עמוס גיתאי (צילום: זיו קורן)

אז כן, חלק לא מבוטל מהאנטגוניזם שמופנה כאן כלפיו מקורו בצרות עין לשמה. התעשייה הישראלית קצת מתקשה לפרגן למי שמצליח בחו"ל. מצד שני, גיתאי הוא מודל לכל קולנוען עם הפנים החוצה. הראיה: “התנתקות", סרטו שפתח את פסטיבל חיפה אשתקד, ועד היום טרם עלה על האקרנים כאן.

אולי משום שחלקו הראשון של הסרט, בכיכובה של ז'ולייט בינוש, מתרחש בכלל בחבל אוויניון שבצרפת, והקשר שלו למה שקורה אחר כך, עם הפינוי מהרצועה, מסתבר כפשטני ומאולץ. אבל (אם לחזור לפסקה הפותחת) צריך הרי למכור את הסרט הזה בצרפת, לא?