שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    עניין של צדק פואטי
    השיר שהוכרז כזוכה בתחרות "שירה על הדרך" הוא הכי פחות טוב בחמישיית הגמר, בעוד השיר שדורג חמישי ראוי למקום הראשון. ביקורת על הדרך

    לא שערורייה גדולה, סתם עניין של חוסר צדק פואטי וחוסר טעם – והכוונה להחלטת השופטים בתחרות התל-אביבית "שירה על הדרך", אותו פרויקט מעניין (שהתפשט בינתיים לערים נוספות), המביא פעם בשנה את השירה אל הרחוב באמצעות כרזות עם טקסטים של משוררים מוכרים הנתלות בשדרות מרכזיות, בעמודי מודעות, בתחנות אוטובוס ועוד.

     

    כחלק מהפרויקט, מתקיימת תחרות שירה בין תושבי העיר, וחמשת השירים החדשים שנבחרו (השופטים מקבלים את החומר בעילום שם) מצורפים למבחר המוצג בשלטים ואף זוכים בפרסים.


    שדרות תל אביב מעוטרות בשירה 

     

    והנה, מתוך חמישיית השירים שהגיעו השנה לגמר, החליטה ועדת השופטים (בראשות אריאל הירשפלד ובהשתתפות ענת ויסמן, דורי מנור ובני ציפר) להכתיר כמנצח דווקא את השיר הסתום והסתמי "עכשיו הדירה עצרת רוצה" שכתב עודד כרמלי (לשעבר מעורכי עיתון השירה "כתם"). וזה חבל, כי באותה קבוצה יש כמה שירים יפים באמת - למשל זה שדורג אחרון, שהוא אולי היפה מכולם.

     

    אז בואו נפתח את זה. להלן חמשת השירים עם הערות נלוות של כותב הרשימה. נתחיל בשיר שהשופטים בחרו כמנצח:

     

    עַכְשָׁו הַדִּירָה עֲצֶרֶת רוֹצָה / עודד כרמלי

     

    עַכְשָׁו הַדִּירָה עֲצֶרֶת רוֹצָה

    קוֹל הָמוֹן עֲצֶרֶת חַיֶּבֶת

    וְלַמַּיִם שָׁאוֹן – מִכֹּל הַבְּרָזִים

    הַלֹּא מֻכָּר שׁוֹמֵעַ

    מוֹרִיד חֲבָלִים בַּנְּעִימִים

    וְאֹרֶךְ זְרוֹעךָ, אָרְכָּה שָׁמָה לְחֹרְשָׁת חֲבָלִים מִתִּקְרָה

    וְנִפּוּחַ רֵאָה וְנִפּוּחַ דֵּעָה וּלְהִנָּעֵל כָּךְ, כָּכָה, מָלֵא עָרֹם רוֹצֶה

    אֶלָּא מַה

    מִּצְטָרְדִים מִזֶּה. אַחֲרֵי זֶה

    לוֹכְדִים מַיִם בְּכוֹס וְשׁוֹתִים

    פֶּתַע תָּרִים אַחַר חֵפֶץ מְאֹד מְסֻיָּם בַּמֶּרְחָב, לְמַעֲשֶׂה

    אַחַר טִעוּנִים

     

    פתיחת השיר מעניינת (דירה תל-אביבית המבקשת להתחבר לאיזו עצרת המונים, עם הפאתוס האנושי הנלווה) אבל מייד בהמשך הטקסט נסתם והופך לרצף של אמירות ותמונות חסרות קשר או קצב או קסם ממשי. (חוץ מהשורה היפה "מוריד חבלים בַּנעימים", שנשענת על הפסוק מתהילים: "חֲבָלִים נָפְלוּ-לִי בַּנְּעִמִים אַף-נַחֲלָת שָׁפְרָה עָלָי). שימו לב, למשל, למלמול חסר הפשר: "וְאורֶךְ זְרוֹעךָ, אָרְכָּה שָׁמָה לְחֹרְשָׁת חֲבָלִים מִתִּקְרָה / וְנִפּוּחַ רֵאָה וְנִפּוּחַ דֵּעָה וּלְהִנָּעֵל כָּךְ".

     

    מדובר אכן בשיר נעול, עם איזה "ניפוח ריאה". אפשר כמובן לפרש אותו כך או אחרת – כל שיר אפשר לפרש - אבל מה הטעם? משעשע, אגב, היה ניסיונו האמיץ והמסורבל של ירון לונדון להציג פירוש סבוך כלשהו שהוא תפר לשיר, כשעודד כרמלי התארח ב"לונדון וקירשנבאום".

     

    זה הזכיר קצת את המתיחה ההיא שעשו פעם ללונדון, כשהגישו לו תבשיל בלתי אכיל שהכין "שף צרפתי", והוא אכן בלע את הלוקש ואפילו שיבח אותו. ולמה בחרו השופטים את השיר מלכתחילה? כי אנשים מסויימים אוהבים להיראות מתוחכמים, גם, ובעיקר, כשהם לא. בגדי המלך החדשים כבר אמרנו?

     

    השירים שהיו צריכים לזכות

    נעבור לשירים היפים. כל אחד מהשלושה להלן היה ראוי להיבחר כשיר הזוכה בתחרות, ואני הייתי נותן את הפרס הראשון ל "בראשית" העדין והחושני של אסנת ראם (מקום 5 בבחירת השופטים). גם שני השירים החזקים והאלכוהוליים - JOUISSANCE (עונג, בצרפתית) של אילי אבידן אזר (מקום 3 בבחירת השופטים), ו"בהתקף לב גן מאיר" של ציפורה מלך (מקום 2) – יפים מאוד. ונעבור לשיר הזוכה (בעיני, רק בעיני), הוא השיר החמישי לדעת השופטים:

     

    בְּרֵאשִׁית/ אסנת ראם

     

    בְּכַפִּית נִצָּן נוֹלַדְתִּי. סַהֲרוֹן שֶׁל עָלֶה, זַהֲרוּר.

    גָּמַעְתִּי יֹפִי בַּעֲרִיסַת שׁוֹשָׁן, בְּחִתּוּל שֶׁל שֶׁמֶשׁ;

    נֶחְבֵּאתִי בִּקְלִפַּת הַצָּב.

    דִּשְׁדַּשְׁתִּי בְּחָצֵר עִם גָּדֵר עֲזוּבָה, חִפַּשְׂתִּי בַּיִת בַּחַלּוֹן,

    אֲבָל הַבָּתִּים הִתְמִידוּ בְּאַשְׁלָיַת דּוֹמִים.

    לֹא הָיָה חָשׁוּב יוֹתֵר שֶׁיִּהְיֶה לִי בַּיִת,

    כֹּה רָחַקְתִּי --

     

    "בראשית" נפתח בתמונות מקסימות של ילדוּת טבע עצמאית, טינקרבלית ("גמעתי יופי בעריסת שושן"), אבל בהמשך נחשפת איזו עזובה משפחתית, כשהמשוררת מדשדשת בחצרות ומחפשת בית: "אבל הבתים התמידו באשליית דומים" – לכולם היא לא-שייכת באותה מידה. בסוף היא מוותרת על בית, והשיר שנפתח בהכרזת חופש מסתיים במילים הקצת מוגבהות, הקצת מסתירות, "כה רחקתי", שמשאירות באוויר איזה כאב.

     

    JOUISSANCE / אילי אבידן אזר

     

    אַךְ עוֹד אֶחְלֹץ שִׁירָה, כִּפְקַק גָּרוֹן נוֹשָׁן.

    שִׁירַת מַרְתֵּף קֵבָה בְּעֹז תִּפְרֹץ דְּלָתַיִם -

    תִּגַּח מִכֹּרַח כָּךְ שֶׁמִּדְרָכוֹת

    הַכְּרַךְ

    יְשַׁהֲקוּ פָּסוּק, חֲצִי מִכְתָּם יַפְשִׁיטוּ.

    וּכְשֶׁיִּרְווּ תַּחְתָּן שָׁרְשֵׁי עֲצֵי שִׁקְמָה,

    וּמִן הַמִּרְוָחִים, מַבַּע עֵירֹם יַפְצִיעַ,

    יוּטְחוּ הַמַּרְצָפוֹת בְּלֵב זְגוּגִית סְמוּרָה:

    לִצְרֹם בַּהַמְרָאָה, לְהִקָּלֵט בְּנֶפֶץ.

    בְּפֶרֶץ זְעָקוֹת לִשְׁטֹף חַדְרֵי שֵׁנָה,

    בְּעֹנֶג וּכְלִמָּה, גִּבּוּב נִיבִים וְלַהַג,

    וְעַד שֶׁיִּתְרַסְּקוּ צְרִירֵי יִפְעַת אָבְדַן

    דַּפִּים יִתְנוֹסְסוּ סְפוּגֵי דְּחִיסָה וְלַעַג.

     

    הגעגוע של הכותב לחזור אל השירה הופך כאן בעצמו לשיר קצבי, מתנגן, אנרגטי, בעל לשון גבוהה המונמכת באיזו אלימות רחובית ("יוטחו המרצפות", "יתרסקו צרירי יפעת אובדן" - וב"צרירֵי" מהדהדת איזו פצצת מצרר).

     

    הפתיחה הדרמטית "אַךְ עוֹד אֶחְלֹץ שִׁירָה, כִּפְקַק גָּרוֹן נוֹשָׁן" מזכירה במשהו את "עוד חוזר הניגון" האלתרמני, וגם האופן שבו הרגש הפנימי משתקף במדרכות ובעצי השקמה מזכיר אי אילו שורות אלתרמניות, אבל בשונה מהמראת האושר האלתרמנית הקלה – כאן תנועת השיר היא כוחנית וסופה "עונג וכלימה", לעג והאשמה עצמית ב"גיבוב ניבים ולהג". וגם המודעות הזאת מגינה על השיר ממליצותיו.

     

    וּבְהֶתְקֵף לֵב הָעִיר גַּן מֵאִיר מֵאִיר פָּנִים לְאוֹסְפֵי הַפַּחִיּוֹת וְהַבְּדָלִים וּמֵעִיר/ ציפורה מלך

     

    קוֹר. הוֹמְלֶס מֵת מוֹת נְשִׁיקָה. וּבִשְׁנוֹת הַאַלְפַּיִּם שֶׁל הַפּוֹסְט-רוֹמַנְטִיקָה מַה שֶּׁנִּשְׁאַר מֵהַיָּרֵחַ הוּא גְּזִיר מֵנִימַלִיזְם גֵּאוֹמֵטְרִי אוֹ לְכֹל הַיּוֹתֵר תִּיּוּג קוֹנְסֵפְּטוּאַלִי; בְּכָל פַּעַם שֶׁאֶשְׁתּוֹקֵק לְהִתְמַרֵחַ עַל הַיָּרֵחַ אֶחַשֶּׁב נִמְלֶצֶת וּמְבוּכַת סְרָק תִסְמוֹק לִי לְחִי וְתִסְתוֹם אֶת הַגּוֹלֵל עַל נוֹף הַתֶּפֶר הַמַּכְלִיב יַבָּשָׁה לַיָּם, וּבְ"גַּן הַכּוֹבְשִׁים"-"צַ`רְלְס קְלוֹר" וְדוֹמֵיהֶם, צַלָּמֵי הַפָּפָּרָצִי יוֹצִיאוּ לַחְמַם מִפוֹרְמָלִין חָתָן כָּלָה אִיקְס שָׁנִים לִפְנֵי הַגֵּרוּשִׁין, וכָּאן בְּסֻכָּת הַמַּצִּיל מְתַּמְרֵרִים אַלְכּוֹהוֹל לְשִׁכּוּךְ הַסֵּבֶל, אֵין דֶּגֶל-וְאֵין דִּין, שׁוֹתִים עַד שׁוֹח, אָנוּ פְּלִיטֵי הַלַּיִל -דְּבוּקַת עֵדֶר-קְשֵׁי יוֹם וַעֹרֶף חוֹרְגִים; קָשֶׁה, קָשֶׁה לִשְׁתּוֹת אֲנוֹנִימִית בַּעִיר הַזֹּאת, וְאִם אַנַסֵה תִּקַּטֵל הָאָרוֹמָה בְּטֶרֶם תּוּמַס עַל הַלָּשׁוֹן וְגַם אִם אֶצְטָרֵף לְשׁוֹטֶה אַחֶר אֶצָּבֵט בְּאוֹתוֹ זִכְרוֹן אֶקְס-לַאבֵר הַיּוֹשֵׁב כָּעֵת בּ-ְL.A גּוֹמֵעַ WILD-TURKY וְעִם כָּל לִגְמוּם וִיסְקִי מַשְׁמִיעַ פִּצוּץ שֶׁבֶר שֶׁבֶק -אַהֲבָתֵנוּ לְהַעַלותִי עַל רֹאשׁ שִׁכְרוּתוֹ וְלִצְלוֹל נְהִי פִּיּוּט פָּצוּעַ לְמֵרְחָקִים עַצְמִיִּים; הוֹ לוֹס-אַנְגֶ`לֶס הוֹ ת"א בְּרִית עָרֵי בֶּטוֹן מְזֻיָּן זוֹנוֹת שִׁכּוֹרִים וּמְשׁוֹרְרִים מְדַמֵּמֵי שׁוּרוֹת מֵיוּגָרוֹת קִיא לַחֲזִיר. וַאֲנִי אַחְזִיר, בְּנִקֻד וְלֹא בִּפְסוּק רַגְלַיִם לַמוֹ"ל, וַאֲנִי לִפְנַי וּלִּפְנִים! אֶפִּיגוֹן אֲנִי יוֹרֵקֶת לְךָ בַּפָּנִים!

     

    מדובר בפרוזה שירית שנכתבה בתנופה אחת. אשה תל אביבית נטושה משתכרת בסוכת המציל בחוף, ומפליגה במחשבות על אובדן האהבה ואובדן היכולת הפשוטה להתפעל ממראות העולם, למשל מהירח (כי "אחשב נמלצת"). הציניות כאן קצת מוכרת, ויש כמה כפלי-משמעות צפויים (שוטה/שותה), אבל השיר כולו כתוב בקצב הנפש הכנה.

     

    מכאן חוזקו ומכאן גם האותנטיות הלשונית: "שותים עד שוח" (עד שהקומה שחה), "להתמרח על הירח", "משוררים מדממי שורות מיוגרות קיא לחזיר" ("מיוגרות" לקוח כנראה מ"ייגרמייסטר" האלכוהולי, ונשמעת בו המילה "ניגרות").

     

    השיר נחתם בהכרזה המתריסה-משעשעת - "אֶפִּיגוֹן אֲנִי יוֹרֵקֶת לְךָ בַּפָּנִים!", המופנית למו"ל כלשהו שמפרסם ספרות ממוסחרת, חקיינית, אבל מופנית מן הסתם גם כלפי הגבר שנטש אותה למען תדמיות אל.איי.

     

    ובעניין השיר הרביעי

    את השיר "שקיעה" של מעיין בוני דירגו השופטים במקום הרביעי, ולכך אפשר להסכים. "שקיעה" היא נושא שקשה לחדש בו והחצי הראשון של השיר אכן סובל מעט מנדושות ומילדותיות (השמש הולכת לישון, מתכסה בשמיכת ים וכו'). בהמשך זה נעשה די יפה, עם השורות: עַצְבוּת מִתְנַפְנֶפֶת / תְּלוּיָה עִם הַכְּבָסִים עַל חֶבֶל הַיּוֹם הָאָרֹךְ", ועם הכביש המאוהב שמאזין לצעדי השמש השוקעת (אם כי כאן נכתב שהכביש "מאזין כאהובה", ובהירות האמירה מבולבלת משהו).

     

    שְׁקִיעָה / מעיין בוני

     

    שְׁקִיעָה הוֹלֶכֶת לִישֹׁן

    קוֹרֶצֶת פַּעַם אַחֲרוֹנָה טֶרֶם

    מְכַסָּה רֹאשָׁהּ בִּשְׂמִיכַת יָם

    וּמְכַרְבֶּלֶת קַרְנֶיהָ.

    מַשֶּׁהוּ מְבַשֵּׂר קֵץ יֵשׁ

    בִּשְׁעוֹת עַרְבַּיִם

    עַצְבוּת מִתְנַפְנֶפֶת

    תְּלוּיָה עִם הַכְּבָסִים עַל חֶבֶל הַיּוֹם הָאָרֹךְ

    וְרַק הָאַסְפַלְט בִּגְלִימָתוֹ הַשְּׁחוֹרָה

    נוֹתַר מַאֲזִין

    כַּאֲהוּבָה לְקוֹל פְּסִיעוֹת.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "עניין של צדק פואטי"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    7 לילות
    מומלצים