וְתוּרוּ את הארץ: הטיול מחפש משמעות

נכון, אין לנו נהרות אדירים וגשם בקיץ, גם לא שפע של ערים מעוצבות, אבל יש לנו נכס רב עוצמה - התנ"ך. ספר הספרים נכתב כאן וכל עולם הטבע ונופי הארץ ספוגים בסיפוריו.

מטיילים מאז ועד היום. הר ציון ב-1880 לערך (צילום: בונפילס, לע"מ)

ימי ראשית המאה: חיזוק זיקת העם למולדתו

המטיילים היהודים הראשונים בארץ ישראל היו חוקרים ועולי רגל שהגיעו אליה בעיקר מסיבות דתיות וביקרו באתרים כמו ירושלים, קבר יהודה הנשיא בציפורי, מערת המכפלה, קבר רחל, וקברים נוספים.

התפתחות מדע הארכיאולוגיה של ארץ ישראל, שהחל באותן שנים, מתוך זיקה של הארץ לכתבי הקודש, תרם רבות להתפתחותה של תיירות גיאוגרפית היסטורית. בשנת 1865 הוקמה הקרן לחקר ארץ ישראל ובשנת 1914 יוסדה החברה לחקירת ארץ ישראל ועתיקותיה.

בתחילת המאה העשרים החל להתפתח בארץ הטיול הלאומי. קבוצות של מטיילים יהודים יצאו לתור את הארץ על מנת ליצור זהות ישראלית, הטיול גויס לצורך חיזוק הזיקה של העם למולדתו, מתוך תקווה שהצפייה בנוף ומציאת שרידים מהעבר תעמיק את הקשר של המטיילים לארצם.

הדגש בתקופת חידוש הבית הלאומי היה על השיבה לארץ האבות, ומטרת הטיול היתה לראות את הארץ כמקום המשגשג שהיה בעבר ולהאמין שכך יהיה שוב כשתיושב בשנית בידי רבבות יהודים.  

מטיילים בכנרת עם זאב וילנאי, שנות ה-20 (באדיבות ארכיון ביתמונה)

חוקר ארץ ישראל, זאב וילנאי, כתב: "אני מאמין שאין דרך טובה יותר לחוש את ארץ ישראל מאשר להלך בה לאורכה ולרוחבה. רק כאשר אתה יוצא לסייר ברגל, אתה מרגיש את הקשר האמיתי לארץ ישראל ואת היותך בן הארץ הזאת. רשמי ההליכה בטיול נחרתים בלב".  

אתרי הטיול המבוקשים היו כאלה שעזרו בעיצוב דמותו של "העברי החדש". אותו "עברי חדש" קיבל השראה ממיתוסים תנ"כיים של התקוממות, גבורה ומרד, ומדמויות הירואיות בהיסטוריה הקדומה כגון שמשון, דוד המלך, גדעון ושאול.

קברי המכבים במודיעין, למשל, הפכו אתר עלייה ציונית לרגל, מכיוון שהם ייצגו מיתוסים של גבורה ועצמאות מדינית, ואילו אתרים כמו צפת וציפורי נזנחו כי הם סימלו את היישוב הישן ואת רוח היהדות. את הטיולים ליוו מורים כדוגמת אליעזר שמאלי שהיו עוצרים ומקריאים פרק מהתנ"ך הקשור לאותו מקום וכך יוצרים גשר וקשר בין העבר להווה ולעתיד.

חגיגות חנוכה בקברות המכבים (צילום: דוד אלדן, לע"מ)

שנות ה-30 וה-40: הטיול בשירות האידיאולוגיה החילונית

דור הטיילים בשנות השלושים והארבעים היה חילוני ברובו, אולם הם עדיין ראו בתנ"ך את אמצעי החיבור שלהם אל עברם היהודי. החידוש היה בכך שהם אימצו את היסודות הפגאניים שלו והשמיטו את התכנים הדתיים. היה רצון לשנות את התפיסה של ארץ ישראל כמושג רוחני-דתי וליצור אותה מחדש כמושג גשמי, העוסק בגאיות ובגבעות, בישובים ובנופים.

משה דיין כתב בספרו "לחיות עם התנ"ך: "ראיתי לנגד עיני לא רק את הקישון העובר בשדות נהלל וכפר יהושע, אלא גם את הקישון נחל קדומים הגורף את צבא סיסרא". דיין טוען כי האהבה לארץ אינה צומחת רק מהליכה בארץ ומהרחת הפרחים אלא גם מהפרקים ומהפסוקים של התנ"ך. הוא אף הצהיר כי את עיקר זיקתו לארץ רכש מן התנ"ך ומטיולים עם התנ"ך (ובשלבים מאוחרים של חייו גם דאג לאסוף לביתו ממצאים ארכיאולוגיים מתקופת התנ"ך).

הקשר בין אהבת הארץ לאפשרות לטייל בה התעצם לאחר שבשנות הארבעים לא אפשר השלטון הבריטי לטייל באזורים רבים וקבוצות מטיילים יצאו לטייל בהתרסה כדי להביע את בעלותן על הארץ. מטרת הטיול הייתה ערכית לאומית - לכבוש ברגליים את הארץ והטיול הפך לכלי חשוב בשירות האידיאולוגיה. בני הנוער למדו להכיר את הארץ באופן בלתי אמצעי והוכיחו שהאדמה ניתנת לכיבוש לא רק על ידי יישובה, אלא גם על ידי ביקורים חוזרים ונשנים בשביליה. או אז הפכו מדבר יהודה והנגב ליעדי טיול מועדפים על ידי צעירים וצעירות.

זו הייתה הקרקע עליה צמחו מסעות הפלמ"ח המיתולוגיים שהיו חלק בלתי נפרד מתכנית האימונים ויצרו שילוב של משימתיות צבאית, פיתוח ערכים של קולקטיביות ושוויון, גיבוש חברתי, אתגר פיזי הקושר את הגוף לארץ דרך ההליכה, ההזעה והשינה על האדמה, וגם לימוד נושאים הקשורים לעברה ההיסטורי היהודי של ארץ ישראל. בשנים אלו, לצד מרחבי המדבר נמצאו בראש הרשימה מקומות כמו תל חי שסימל את הגבורה הציונית ומצדה שסימלה את גבורת העבר. הם הפכו למיתוס התיישבותי פוליטי וההגעה אליהם הפכה סוג של "עלייה לרגל חילונית". 

ליד פסל האריה בתל חי. טיול סטודנטים ב-1939 (באדיבות מעבדת ביתמונה)

לאחר קום המדינה: הטיולים כפולחן צברי

גם לאחר קום המדינה המשיכו המטיילים את מסעות הפלמ"ח, מחפשים אחר אתגר פיזי לצד טקסים חברתיים והצהרת אמונים למדינה. הטיולים הפכו לחלק מפולחן צברי, שכלל היבטים של אדמה ואש כגון טקסים ליד מדורת הקומזיץ בהם אחזו בתנ"ך. התנ"ך הפך להיות סמל לחזרתו של עם ישראל לשורשיו בארצו. לאתרי הביקור של טרם קום המדינה התווספו כעת גם אתרי קרבות ממלחמת העצמאות כגון המשוריינים בשער הגיא, נגבה, יד מרדכי ודגניה.

סביב קום המדינה העיסוק בתנ"ך הפך כלי בידי מדינאים על מנת להצדיק את נוכחותנו הפיזית כאן. היה זה בן גוריון שאמר ''בשם העם היהודי, התנ''ך הוא המנדט שלנו''. אנשי מקצוע השיבו את השמות התנ"כיים והתלמודיים לאתרי הארץ והובילו סיורים בארץ בעקבות שמותיהם הקדומים.

מנגד - רוב אתרי הפולחן הדתיים נותרו מחוץ לשטחה של מדינת ישראל המתחדשת - הכותל המערבי, קבר רחל, מערת המכפלה וירושלים העתיקה. לא פלא אם כן שבשני העשורים הראשונים למדינה הם הוחלפו באתרי פולחן אחרים, חילוניים, שסימלו את התקומה הציונית.

בשנת 1953 נוסדה החברה להגנת הטבע שפיתחה מערכת עניפה של טיולים מודרכים ובתי ספר שדה לצד סימון שבילים. גם הטיולים של החברה להגנת הטבע קישרו בין שבילי הארץ להיסטוריה שלה, אולם הדגש הושם על ידיעת שמות הפרחים והליכה עם מגדיר צמחים סימלה ביטוי לשייכות שלנו לארץ, לטבע.

מטיילים בעין גדי. 1953 (צילום: טדי בראונר, לע"מ)

הארכיאולוגיה כדת אזרחית

מתוך הצורך של הישראלי למצוא את זהותו ולייצר לעצמו מושאי הזדהות הפכה הארכיאולוגיה לתחביב לאומי. כך התבססה האסכולה המקראית (מיסודו של ויליאם פוקסוול אולברייט), בראשותו של יגאל ידין, שסימני ההיכר שלה היו התייחסות למקרא כאל טקסט היסטורי-לאומי ללא דיון בשאלות תאורטיות, וזו העצימה את הקשר שבין הטיול בארץ לבין העבר הלאומי המפואר שלה. בתקופה של העליות ההמוניות שימשה הארכיאולוגיה ככלי עזר לחיפוש אחר שורשיהם של העולים החדשים.

למעשה, כל מי שגדל בארץ ישראל בשני העשורים הראשונים למדינה, נלקח במסגרת בית הספר, הגדנ"ע או תנועת הנוער לחפירות ארכיאולוגיות. היו אף כאלו שזכו להיות שוליות של המגלים ההיסטוריים. "החברה לחקירת ארץ ישראל ועתיקותיה" שיגשגה ואלפים השתתפו בכינוסיה.

הארכיאולוגיה היוותה תחליף לדת ולמעשה הצמיחה "דת אזרחית" חדשה. מול כל המתלהבים היו גם כאלו שטענו ש"פולחן של מוצגים" עלול לבוא במקום "החינוך לערכים יהודיים". הוויכוח התעצם סביב הפופולריות הגואה של מצדה. המתנגדים טענו שהערכים עליהם מושתת סיפור מצדה - התאבדות קולקטיבית ואכזרית - אינם הערכים היהודים לפיהם נרצה לחנך את ילדינו.  

טקס פתיחת הכנס הארכיאולוגי בגוש חלב, 1949 (צילום: פריץ כהן, לע"מ)

הריטואל של מצדה

מתחילת שנות ה-40 ועד מלחמת העצמאות, התפתח בהדרגה מיתוס מצדה לסמל הגבורה המרכזי של היישוב. הארכיאולוג שמריהו גוטמן הוביל קבוצות צעירים למצדה והשפיע על חשיפת שרידיה ושחזורם, בעקבותיו הגיעו מסעות של תנועות הנוער והפלמ"ח. החפירות שנעשו במצדה במהלך שנות החמישים והשישים בעיקר בראשות הרמטכ"ל לשעבר, יגאל ידין, האדירו את המיתוס וידין הפך לגיבור תרבות בארץ וברחבי העולם.

הביקור במצדה היה שיאו של הטיול הריטואלי. הטיפוס בשביל הנחש היה כמו טקס חניכה או פולחן הצטרפות לשבט, כשעל פסגת המצדה ציפה למטיילים טקס השבעה. עד מלחמת ששת הימים עברו כל חניכי תנועות הנוער, וגם לוחמי הפלמ"ח וחיילי צה"ל את טקס החניכה במצדה. אחר כבר כך קודש אתר אחר: הכותל.

השבעת חיילים על המצדה בשנת 1955 (צילום: לע"מ)

קבוצות אחרות, מסורתיות יותר באופיין, בכללן אנשי הציונות הדתית, מצאו להם בשנים שבין 1948 ל-1967 מקומות קדושים אלטרנטיביים שהתקשרו להתגלות אלוהית ואמונה. היה זה הרב שלמה כהנא שהקים רשת של אתרים בעלי צביון יהודי מסורתי הקשורים למסורות עתיקות כמו קבר דויד בהר ציון.

על פי המסורת העממית (החסרה כל בסיס ארכיאולוגי או היסטורי), נקבר דוד במבנה על הר ציון. כהנא הפך את המקום לקדוש, קיים בו פעילות פולחנית ואף ניסה לשוות לו אופי לאומי ציוני. אתרים נוספים שקיבלו חותמת קדושה לאומית דתית היו סלע החורבן באשתאול, קבר שמשון ליד צרעה ועוד. גם אתרים אלו איבדו מזוהרם לאחר שחרורם של "האתרים האמיתיים".

בכתבה הבא: על "האתרים האמיתיים" ואיך השתנו הטיולים משנת 1967 ועד היום