לזכותה של החמודה יאמר שהיא לא מצפה ממני להרבה. היא סולחת לי על הרבה מאוד שטויות, ואם יום אחד היא תכתוב טור אני איאלץ לרדת מהארץ למדינה שבה אין אינטרנט. אבל היא מצפה לדבר אחד בתמורה - תחושת ביטחון"
כדי להבין באמת את הפסיכולוגיה של העכבר הממוצע נדרש הגבר לדרדר את הכרתו למצב הכי בסיסי שלה - המצב שדורש ממנו לחשוב רק על אוכל ומין. האמת היא שחוץ מלכרסם את הכבל של החשמל לא משתנה הרבה במוח"
כידוע, גברים הם ציידים מלידה. טסטוסטרון במערכת ההורמונלית גורם לנו להיות בעלי חוש טבעי לאלימות ופיזיות. הבעיה העיקרית היא ש-26 שנים של טלוויזיה וקניית מזון קפוא בסופר, בנוסף לעוד אלפי שנות אבולוציה, עושות את שלהן, וכך מגיעים למצב בו היונק הקטן והיונק הגדול הם שווי כוחות במאבק האימתני"
אף אחד לא אוהב חרקים ומכרסמים אצלו בדירה, הרבה מאוד גם נגעלים מהם. אבל יש מצב בו הכעס על הסגת הגבול לפרטיות שלך גובר על הגועל מפני השיקוצים הטמאים האלה. טוב, הוא הטריד מינית את החברה שלי, ואין ברירה, הוא צריך לשלם. לכן אני נועל נעליים, לוקח מקל והולך לצוד לי מכרסם
פורסם:
25.05.08, 10:07
"גבריות לא נמדדת בהצלחה או בכישלון, היא נמדדת במספר הניסיונות" (סרג'יו, גבר ונינג'ה)
בוונצואלה יש אגדה מקומית על יצור מוזר בעל קרני תיש ועיניים אדומות, המוצץ דם מבעלי חיים שונים ומטיל אימה על התושבים המקומיים. יצור זה מכונה אל צ'ופקברה,
או בתרגום לעברית "מוצץ העיזים".
במדינתנו הקטנטונת יש מגוון הרבה יותר רחב של יצורים המטילים אימה על המקומיים. אחד מהם הוא כמובן אל קוקראצ'ה הידוע לשמצה (ראו מסגרת), והאחר הוא מיקי המאוס.
שתיים בלילה, ואני מרגיש את המיטה נעה מעט, מה שאומר שהחמודה הולכת לשירותים. כעבור דקה נשמעת צרחה, ואז שעטה מטורפת לכיוון חדר השינה.
"יונתן", החמודה משתמשת בשם הפרטי שלי רק כשמשהו ממש, אבל ממש, התחרבן - "יש עכבר בבית!"
הצייד מתעורר.
אף אחד לא אוהב חרקים ומכרסמים אצלו בדירה, הרבה מאוד גם נגעלים מהם. אבל יש מצב בו הכעס על הסגת הגבול לתוך הפרטיות שלך גובר על הגועל מפני השיקוצים הטמאים האלה.
טוב, הוא הטריד מינית את חברה שלי, הוא צריך לשלם. נועל נעליים, לוקח מקל והולך לצוד לי מכרסם.
לזכותה של החמודה יאמר שהיא לא מצפה ממני להרבה. היא סולחת לי על הרבה מאוד שטויות, ואם יום אחד היא תכתוב טור אני איאלץ לרדת מהארץ למדינה שבה אין אינטרנט. אבל היא מצפה לדבר אחד בתמורה - תחושת ביטחון.
אני הולך בדירה ותר באפלה אחר עכבר פולשני. כידוע, גברים הם ציידים מלידה. טסטוסטרון במערכת ההורמונלית גורם לנו להיות בעלי חוש טבעי לאלימות ופיזיות. הבעיה העיקרית היא ש-26 שנים של טלוויזיה וקניית מזון קפוא בסופר, בנוסף לעוד אלפי שנות אבולוציה, עושות את שלהן, וכך מגיעים למצב בו היונק הקטן והיונק הגדול הם שווי כוחות במאבק האימתני. מצד שני, אני חמוש במקל.
"הנה הוא החולירע". אני מבחין בצללית ליד דלת השירותים. ממרחק של חמישה מטרים אין לי ברירה אלא להשליך את המקל וליירט את העכבר כטיל חץ הפוגע בשיהאב 3.
מובן שהחץ מחטיא את השיהאב הפרוותי, אבל לא מחטיא את דלת השירותים, אלא מעצב אותה מחדש עם חור דקורטיבי.
"הרגת אותו?" מגיעה השאלה מכיוון חדר השינה.
אני מהרהר בשאלה לרגע. אדם מבוגר, בשתיים בלילה, משליך חפץ דמוי-חנית על מכרסם בגודל חמישה על שלושה סנטימטרים. האם שווה להישאר ער עוד שעתיים על מנת לצוד יצור שאין סיכוי לפגוע בו?
"תראה לי", מבקשת שלומית את ראשו של יוחנן המטביל
עוד מבט:
"בוא תהרוג אותו, אני מתה!" / רועי צור
חומים, מגעילים, עם מוטת כנפיים של בואינג 747 ואתלטיות שלא היתה מביישת את קארל לואיס בימיו הטובים. מהו בדיוק תפקידו האבולוציוני של הג'וק? למה התכוון בורא עולם כשהכניס גם זוג תיקנים לתיבת נוח, ולמה הוא לא טרח, למען השם, להתייעץ לפני כן עם גברת נוח? הצעה לפתרון התעלומה
אני ניגש לחדר השינה. עכשיו הזמן להגיש דין וחשבון לרמטכ"ל. "פגעתי בו, אבל הוא לא מת, הוא ברח", אני ממציא ומתפלל שלמרות גודלו הזעיר יש לו מספיק שכל להתחבא עד יעבור זעם.
אני נכנס למיטה, היא מחבקת אותי, ואני מרגיש כמו הגיבור שלה. "אפילו לא היית קרוב לפגוע בו. נכון?" היא אומרת בשלווה יחסית.
"אני אטפל בזה מחר", אני נאנח.
למחרת אני נכנס לחנות כלי בית על מנת לטפל בחיית המחמד החדשה שלי בעזרת מלכודת עכברים חדישה. כדי להבין באמת את הפסיכולוגיה של העכבר הממוצע נדרש הגבר לדרדר את הכרתו למצב הכי בסיסי שלה - המצב שדורש ממנו לחשוב רק על אוכל ומין. האמת היא שחוץ מלכרסם את הכבל של החשמל לא משתנה הרבה במוח. סירבתי בתוקף להפצרותיה של החמודה להתקשר למדביר. בתור אדם מבוגר אני לא צריך אח גדול שיפתור את הריבים שלי! הוא פלש לתחום המחייה שלי, הוא חייב לשלם. הבעיה העיקרית במוח הגברי היא שהוא נוטה להמציא פתרונות יותר מדי טובים למצבים, ולכן, כשנשאלתי באיזה גודל היה העכבר, סימנתי בעזרת ידיי גודל של חיה שנראתה יותר כמו חתול גדול, או כלב בינוני.
חזרתי הביתה עם כלוב גדול, משתעשע ברעיון לצפות בנתח הציד החדש שלי לכוד בתוך כלוב. כעבור חצי שעה בה הכלוב סגר את דלתו הקפיצית על היד שלי במספר פעמים דו-ספרתי, הצלחתי לאלתר חתיכת חטיף שתשמש כפיתיון, במחשבה שאם אני נתפסתי, המכרסם אבוד.
העכבר שב לבסיסו בשלום (צילום: Index Open)
הנחתי את המלכודת באזור המטבח והתפניתי לעיסוקיי. חזרתי כעבור מספר שעות, חושב על ראשו של אלפרדו גרסייה הקטן. אבל כשהגעתי למלכודת התגלתה בפני אמת מטרידה: הדלת פתוחה, הפיתיון נאכל, והעכבר שב לבסיסו בשלום.
"אני מתקשרת למדביר", היא אומרת לי.
"אף אחד לא מתקשר לאף אחד", אני מכריז. אם אני לא מסוגל להגן על ביתי ועל זוגתי מפני עכבר קטן, מה יהיה מול חיות יותר גדולות, כמו דב גריזלי למשל? (יש לציין שהפעם האחרונה שנצפה דב גריזלי באזור פרדס כץ היה זה גבר שהתהלך ללא חולצה ברחוב. עוד יש לציין, שהוא לא אהב את העובדה שירו חץ הרדמה בישבנו).
ניגשתי מיד לחדש את המלכודת, ולאחר מכן חזרתי לחנות כלי הבית ורכשתי רעל. העכבר פלש לביתי, הטריד את זוגתי, ועכשיו גם פגע בכבודי. הוא חייב לשלם! לאחר התעסקות קצרה עם 200 גרם רעל עכברים, שכללה כמעט פינוי למיון עקב דחף בלתי בר-כיבוש לגרד לגרד בעין, מגיע הלילה והציד מתחיל. מובן שההתחברות הרוחנית לעכבר נותנת את אותותיה, ואחרי סיפוק הרעב הגיע הזמן לספק רעב אחר.
"לא בא לי", היא עונה לגישושיי.
"אבל למה?" אני שואל בניסיון לשכנע.
"כי אני לא מרגישה נוח כשיש עכבר בבית", היא משיבה.
הפילוסופיה שלי גורסת שאם מישהו מסתובב אצלי בבית בשעות מאוחרות של הלילה, עליו לקחת את הסיכון שיראה אותי עירום. אבל למרות כל ניסיונות השכנוע, להניא את החמודה מדעותיה זה כמו לנהל משא ומתן עם פיל באמוק.
כעבור יומיים נעלם העכבר ממחוזותינו. יכול להיות שהרעל עבד, יכול להיות שהוא פשוט נמלט כשראה עם מי יש לו עסק. ואולי זה היה קשור לקבלה מסוימת שנשאה את שמה של חברת הדברה.
אחד הדברים החשובים ביותר לגברים במערכת יחסים הוא לדעת שמישהו זקוק לך. אפילו אם זאת אשליה. אנחנו אוהבים לדעת שצריכים אותנו, בין אם זה לקום באמצע הלילה בשביל להרוג ג'וק, לחמם אותה בלילה, או סתם להגיע עם היד למדף הגבוה בארון. ואולי זה ההבדל העיקרי בין גברים ועכברים. מה שכן, אני די בטוח שתוך שבוע הייתי תופס אותו בעצמי.
