"אנשים לא חושבים על בראדלי נוואל כמו על ג'ים מוריסון וקורט קוביין, אבל עם הזמן הם יעשו זאת" - (היידי זיגמונד קובה, עיתונאי וסופר)
שבוע בדיוק אחרי שהתחתן בראדלי נוואל, זמר, גיטריסט וכותב השירים של להקת "סאבליים" (Sublime),
הוא יצא לסיבוב הופעות עם להקתו, בכדי לקדם את האלבום שעתיד להביא להם את ההצלחה הגדולה ביותר עד כה.
היום, לפני 12 שנה בדיוק, במהלך אותו סיבוב הופעות, נמצא נוואל, ששנים רבות ניסה להתגבר על התמכרותו להרואין, ללא רוח חיים על רצפת חדר בית מלון בסן-פרנסיסקו. הוא היה בן 28 ולא הספיק לחגוג לבנו היחיד, ג'ייקוב, יום הולדת שנה.
נוואל. קוסם של ממש
אלו המילים האחרונות שייכתבו במאמר זה על הרגע בו נוואל מת. נוואל לא רצה למות וחבל שסופו הטראגי יהיה הזיכרון העיקרי של המעריצים, וגם של אלה שעוד לא גילו את הלהקה הנפלאה. נוואל היה בעצם אדם חייכן ומלא שמחה, מאוהב בחיים, זמר יוצא דופן וקוסם של ממש, בכל הנוגע לכתיבת שירים.
למרות שאלבומה האחרון (שנושא את שם הלהקה ויצא לאחר מותו של נוואל) נמכר במיליוני עותקים, "סאבליים" מעולם לא הצליחה להפוך ללהקת מיינסטרים של ממש. היא אמנם היתה לאחת הלהקות המשפיעות והמוערכות ביותר בתחומה וזכתה לכל הסופרלטיבים האפשריים, אך מי שלא שחה בטבעיות בז'אנר הסקא והפאנק-רוק, צריך היה לחפור קצת על מנת לגלות את שלושת המופלאים: נוואל (Nowell), הבסיסט אריק ווילסון והמתופף באד גא (Bud Gaugh).
הכל התחיל בשנות השבעים בלונג ביץ', קליפורניה. כשמשפחתו המוזיקלית של נוואל היתה נפגשת לשמחות, רבים היו שולפים גיטרה ושרים יחדיו. עם הזמן רצה גם נוואל, עוד לא בן 10, לתפוס גיטרה וללמוד כמה אקורדים. כשהיה בן 11 יצא להפלגה באיים הקריביים ומשם חזר עם הערכה עצומה לרגאיי ולסקא. הוא עוד ישיר על הגילוי הזה אחר כך בשיר "Garden Groove":
"מוזיקה מג'מייקה, כל האהבה שמצאתי".
את האהבה הזו הוא חיבר עם ווילסון וגא, שני חברי ילדות מלונג-ביץ' והשלושה הקימו רשמית את הלהקה ב-88'. החיבור הטבעי של השלושה בין הסקא, רגאיי, פאנק וגם היפ-הופ, וגם השמחה בשיריה, הפכו אותה ליוצאת דופן מכל שאר הלהקות שפעלו באותה התקופה.
אם אף פעם לא יצא לכם להיתקל בקסמים ששלישיית הגולשים מכוסי הקעקועים השאירה אחריה, אף פעם לא מאוחר מדי. הדיסקוגרפיה של "סאבליים" וחבריהם ליצירה מרשימה: נוואל, ווילסון וגא הספיקו להוציא שלושה אלבומים רשמיים. הראשון "40oz To Freedom",
הוא יצירת מופת, שמעבירה בצורה הטובה ביותר את הקסם שבלהקה. על עטיפתו ניתן לראות את השמש הנצחית, שחיממה את חברי הלהקה בכל רגע נתון. "Robbin' The
Hood"
הוא אלבום מרגש ומבולגן שהוקלט בכמה חדרי אורחים בבתים שונים בקליפורניה, והאלבום השלישי
שנושא כאמור את שמה, הביא להם את מירב ההצלחה, הצלחה שנוואל לא זכה לראות.
שנה אחר כך, הוציאו ווילסון וגא את "Second Hand Smoke",
שכלל שירים וגרסאות שונות שמעולם לא יצאו. מאוחר יותר גם יצא אלבום ההופעה החיה "Stand By Your Van".
ב-98' מעריצי הלהקה נרגשו והצטמררו כשהגיע"Sublime Acoustic",
שם אפשר לשמוע את נוואל כשאיתו רק גיטרה אקוסטית, פחות או יותר שר לעצמו בהופעות חיות, קטנות ומעופשות כשלפעמים אפשר לשמוע ברור יותר את הקהל שמדבר במקום מאשר את נוואל. אחר כך גם הגיעה הוצאה מחודשת ומפוארת של האלבום השלישי, קופסה חדשה בשם "Anything Under The Sun"
ואוסף להיטים.
אבל האגדה לא עוצרת עם "סאבליים". זמן לא רב אחרי שנוואל מת, ווילסון וגא, יחד עם כל החברים שעבדו עם הלהקה במהלך השנים, הקימו את "Long Beach Dub All Stars".
ההרכב הוציא שני אלבומים, כשהרגע המוקלט המרגש ביותר מגיע בשיר "Sunny Hours",
בו מתארח הראפר וויל איי.אם מ"בלאק איי פיז". שם שומעים דגימה של נוואל כשהוא שר: "תנו לאהבה לחזור אליי", מתוך אחד השירים המפורסמים ביותר של "סאבליים" – "What I Got".
אחר כך, ווילסון והחברים המשיכו לעוד הרכב דומה בשם "Long Beach Short Bus"
ומוזיקאים נוספים מהמשפחה המורחבת של "סאבליים" גם הספיקו להוציא אלבומי סולו. משמיעה ראשונית של כל החומרים האפשריים, אין בעיה להבין, שהיצירות כולן הן תוצר ישיר של השירה המטאורית, הנגינה הנוגעת, הכתיבה המרגשת והגישה החמה של נוואל.
"עכשיו יש לי המחט
ואני יכול לרעוד, אך לא יכול לנשום
קחו אותה ממני, אבל אני רוצה עוד ועוד
יום אחד אפסיד במלחמה".
בראדלי נוואל, מתוך השיר "Pool Shark"
אחד הפריטים המרגשים ביותר שנשארו מהלהקה הזו הוא הסרט הדוקומנטרי "Stories, Tales, Lies and Exaggerations",
שמביא את סיפורה המלא של הלהקה, יחד עם שלל קטעי ארכיון נדירים וראיונות עם כל הסובבים את נוואל. חבר אחד יודע לספר על הרגע שבו פגש את נוואל ברחוב והחמיא לו על החולצה שהוא לובש.
נוואל שאל בחזרה: "אתה רוצה אותה?", פשט את חולצתו, נתן אותה לחברו והמשיך ללכת ברחוב בלעדיה. או על הרגע שהכלב לו האהוב (שעלה עם הלהקה כמעט על כל במה שהופיעה), אבד, מה שגרם לנוואל לא לישון ימים שלמים ולכתוב את השיר "Lou Dog Went To The Moon".
אבל אולי הרגע הנוגע ביותר הוא זה בו אישתו טרוי, סופדת לו: "אני רק רוצה שאנשים ידעו שזה חבל. אל תזכרו אותו בגלל סיבת המוות שלו, כי הוא לא היה גאה בהתמכרות", היא אומרת, "הוא צרך סמים בחלקים גדולים בחייו, אבל החיים שלו היו כל כך יותר מזה ואפשר לשמוע את הכל במוזיקה שלו.
"אני יודעת שאם הוא היה יכול אז הוא היה עושה אחרת ועדיין היה פה. זו היתה תאונה והוא אהב את החיים. אני יודעת שהיום הוא בטח ממש כועס ושהוא לא רוצה להיות איפה שהוא עכשיו. אבל אני גם יודעת שהוא נח בשלום, וזה הדבר היחידי שמרגיע אותי, לדעת שהמלחמה שלו הסתיימה".
נוואל הפסיד במלחמה, אבל המוזיקה שלו תישאר לנצח. תנו לה צ'אנס, היא תשנה את חייכם. כמו ששינתה את שלי.
