כמה סתירות מרהיבות היו בו, באיש החכם הזה: דעת ורוחניות עמוקה חברו לציניות. כושרו לאהוב לא היה פחות מיכולתו להשניא עצמו על הזולת. והוא קיבל את השנאה במשיכת כתפיים, כאילו גם היא וגם האהבה, התהילה, הכבוד וכל השטויות המרהיבות הללו, כפי שידע, בני חלוף הם ואקראיים.
אבל כשנקרו על דרכו, לא אמר להם "לא". הכבוד, השנאה והאהבה באו כאשר
| פרידה |
|
| אדם ברוך הלך לעולמו / ynet |
|
העיתונאי, הסופר ומבקר התרבות נפטר אחר הצהריים בגיל 63 בבית החולים "שיבא" בתל השומר לאחר מאבק ממושך במחלת הסוכרת |
| לכתבה המלאה |
|
|
|
היה עיתונאי מוערך, נערץ אפילו על בני דור שלמד ממנו לשחרר את לשונו המקצועית מכבלי הפומפוזיות והחנופה לשליטים וקובעי-טעם, אבל אני חושבת שהיו שם אפילו קודם: כשהיה עילוי בישיבה תיכונית וסומן כהבטחה תורנית גדולה. כשמאס באורתודוכסיה ונשאר איש דתי. כשהתקשה להסביר להמונים שחלוקות של שחור ולבן הן המשעממות ביותר בעולם וכי בעצם מעולם לא חזר בשאלה, וגם לא האמין בקיומה של השאלה.
אדם ברוך, איש רוח ומעשה, איש מורכב בארץ שלא אוהבת כאלה, היה בין גדולי המשפיעים על צביונה של העיתונות היום, אבל ספק גדול אם עמיתיו לעבודה השכילו להבין לעומקן את מגוון התרבויות בהן הסתופף כבקי ורגיל: הוא היה מגדולי המבינים באמנות פלסטית מודרנית שחיו אי פעם במקום הזה. הוא ניחן ביכולת ניתוח נדירה של טקסטים כתובים, מקודשים או לא. הוא לימד אלפי אנשים צעירים לכתוב טוב יותר, ואחר כך ב"קאמרה אובסקורה", להתבונן נכון יותר ורחב יותר בעולמם, אבל לא ביקש לעצמו קרדיט על הרחבת הראייה או טווח המילים שלהם.
כיוון שלא הרבה לחייך ובטח לא להתנחמד, טעו בו רבים וראו זאב, ומיד התנחמו בקלישאה וקראו לו זאב בודד. אין דבר שקרי מזה. זאבים חיים בלהקות. כשהחל סוף סוף לכתוב טור מופתי על ההלכה היהודית וחיי המעשה שלנו, שאלתי אותו פעם – וקהילה, מתי תהיה לך? ורב מתי תהיה? הוא אמר שעדיין לא, ובכלל לא, ומה פתאום, ואני המשכתי לקוות כששמעתי שהוא מתעתד לעקור לגליל.
שנים הרבה חיפשתי לי רב וידעתי שרק הוא נכון לי. "סדר יום" ו"בתום לב" כמו
גם "חיינו", ספרי הפרשנות ההילכתית שלו, חבוטים משימוש ואהובים בלי גבול, עומדים אצלי על המדף בצד "ילקוט שמעוני" והסידור הספרדי והסידור האשכנזי. "לוסטיג" ו"הוא היה גיבור", שמעולם לא היו רבי מכר, אהובים כמוהם ומאותן סיבות ממש: היכולת הנדירה להקשיב. העוצמה שבה המחבר מבקש לעצמו דיאלוג עם הקורא הנכון.
אני מקווה שבחייו היו לו די קוראים נכונים כדי לשאת את כל הסתירות שבתוכו בלי לוותר על העומק והפאסיון, בלי לוותר על חזון הפשרה היהודית במקום מלחמת האחים בין דתיים לחילוניים. אני מקווה עוד כי במקום טוב משלנו יהיה מי שיאמר לנשמתו – רֶב רוזנבלום, עכשיו תנוח קצת. פעם עוד יבינו. ואז תתבונן בהם מכאן, מלמעלה' ותחייך.
