תמיד תהיה לנו פריז
למרות המיקום הבינוני, ההצבעות הפוליטיות והשיר הזוכה החלש, גמר האירוויזיון סיפק ערב מוצלח ומבדר, ואפילו קיבלנו חברה חדשה – סן מרינו. דרור עמיר מסכם את פסטיבל הטראש השנתי
כי פה בדיוק טמון היופי של תחרות האירוויזיון: היא לא יכולה להתיישן. זו תחרות שממציאה עצמה בכל פעם מחדש – בין אם מדובר בלהקת פופ-מטאל פינית מעוררת פלצות או סתם מופע דראג ראוותני. האתגר שרק הולך ומתגבר, הקורא למתמודדים להתעלות על הגימיקים של השנים שעברו, מבטיח שבכל שנה נזכה לראות משהו חדש. לא בתחום המוזיקה כמובן, אבל בואו נכיר באמת המכאיבה – מאז ומעולם היו שירי האירוויזיון בעלי זיקה מינימלית עד אפסית לכל הקשור באיכויות מוזיקליות. אנחנו כאן בשביל הטראש, ובשבילו גם נישאר.
בוסניה והרצגובינה. אנחנו כאן בשביל הטראש
הפתיחה אמנם היתה צולעת: הרומנים עם איזה צמד רוויי קיטש א-לה דיסני, הבריטים – מאכזבים כתמיד – החזירו אותנו אל הצד האפל של MTV אירופה של שנות ה-90. אבל משם ואילך עלו בזה אחר זה כמה מהפרפורמרים ההזויים שנראו אי פעם על מסכי הטלוויזיה המקומיים: מהצמד ההיסטרי של בוסניה והרצגובינה, דרך הסקראצ'ים של הזקן הקרואטי ועד אלביס הספרדי עושה את ה"רובוקופ" - כולם כאחד נתנו שואו שהזכיר לנו מדוע אנו מתכנסים לחזות בספקטקל הזה מדי שנה. טוב, לא כולם כמובן, אבל מספיק בשביל שלא יהיה משעמם.
בועז מעודה והמלווים. זייף או לא?
וכמובן, איך אפשר לשכוח את החייל האמיץ מעודה, במודל הכסוף שלו. היו שהעידו כי הזמיר הים-תיכוני זייף קצת מהתרגשות. אבל בינינו – כשאתה מתחרה בפיראטים לטביים ובערס דני עם שלייקעס, מעידה טונאלית קטנה זה באמת הדבר האחרון שצריך להדאיג אותך.
גם המארחים עשו עבודתם נאמנה, וסיפקו גרסה בוראטית-משהו לאירוויזיון עם שפע הזדמנויות עבור הישראלי הממוצע ללעוג לפרובינציאליות הסרבית, עם פנינים לשוניות מענגות כמו "חוּ וויל בי דה ווינר" ומופעי זיקוקים גרנדיוזיים מלווים במוזיקת אורגנית משובחת.
ו-12 נקודות הולכות ל... רוסיה!
וכרגיל, לאחר שצלחנו בעמל רב את 25 השירים שהגיעו למעמד המכובד ביותר של ערב הגמר, הגענו לפינאלה המונומנטלי של הסאגה האירוויזיונית: שלב הניקוד, או בשמו הלא-רשמי – "אמור לי מי חבריך, ואומר לך כמה אנטישמי אתה". בלונדיניות מכל רחבי היבשת (ובלונדיני מגמגם אחד תוצרת שבדיה) הציגו בפנינו בהתרגשות רבה, אולי רבה מדי, את הבחירות הלאומיות. אולם המתח הראשוני והצהלה הקולקטיבית למראה דגל ישראל ברשימת הנקודות של כל מדינה התפוגגו עד מהרה, כשהתברר שלישראל לא נותר עוד שום סיכוי לטעון לבלעדיות בכל הנוגע לאפליה על רקע דתי, פוליטי או עדתי.
רוסיה. הפוליטיקה גוברת על כל הגימיקים (צילום: רויטרס)
כן, גם רגשות האשמה של גרמניה ופולין והודעות האס.אם.אס מכל הצרפתים שיכבשו את חופי תל-אביב בקיץ הקרוב לא יעזרו, כשחלק מכריע מקרב המדינות המשתתפות הן פרובינציות רוסיות לשעבר, ושומרות את הדוז-פואה שלהן למדינת-האם. כך יצא שהשנה השתרכו הגימיקים ה"כבדים" מאחור, והשאירו את צמרת הטבלה לשירים קצת יותר סולידיים, כמו אלו של רוסיה, יוון ואוקראינה. לא שאלו היו נטולי אפקטים, אבל הכל יחסי באירועים מסוג זה.
ניחא, אז לא לקחנו את המקום הראשון. למי יש כוח בכלל לארח פה עוד מופע אימים שכזה. עדיף לתת לרוסים לנצח על המאורע - עם הגאווה הלאומית המתחדשת שלהם, הם בטח יעשו ממנו מטעמים. לפחות זכינו בחברה חדשה – סן מרינו, ששלפה במפתיע את הקלף המיקרונזי והעניקה לנו 10 נקודות, הוכחה ניצחת לכך שהצטרפותה הטרייה לחוג האירוויזון היוקרתי היתה מן המוצדקות. תזכרו את זה בפעם הבאה שאתם בוחרים יעד לחופשה משפחתית (הטורקים הסתפקו בשתי נקודות בלבד, להזכירכם).
ובכל זאת, למרות המיקום הבינוני, ההצבעה המייגעת והמסואבת מתככים פוליטיים והשיר הזוכה הבינוני למדי, גמר האירוויזיון סיפק ערב מוצלח ומבדר בכל קנה מידה. למעשה, אפשר לומר שהשתלטות תוכניות הריאליטי על זמן המסך שלנו רק עשתה עמו חסד: אחרי שהרגילו אותנו שאפילו הדחה תמימה אחת יכולה להתפרש על-פני שבועיים, אי אפשר שלא להתרגש כש-24 מדינות יוצאות מאוכזבות בערב אחד. ככל הנראה זה גם מקל על ההתמודדות עם האכזבה הלאומית הפרטית שלנו. כל עוד ישאירו לנו את זה, תישאר לנו לפחות סיבה אחת טובה להמשיך ולשלם את האגרה.
(צילומים: ערוץ 1)
