ספרים שיעזרו לילדים להתמודד עם אובדן

כשאנשים מבוגרים חווים אובדן ושכול הם מרגישים שעולמם מתפרק והם חווים תחושה עזה של כאב. ככל שהאדם המת קרוב יותר, כך גדול הכאב. ילדים, לעומת זאת חווים אובדן ושכול באופן שונה מזה של מבוגרים.

מחקרים מראים שתינוקות מגיבים למצבי לחץ כמו אובדן בסביבתם הקרובה בבכי רב, חוסר מנוחה ניכר, חוסר תיאבון ובעיות שינה. הם קולטים את איתותי המצוקה והכאב ש"מפזרים" המבוגרים סביבם.

בגיל שלוש לערך, מתחילים ילדים לחוות רגשות אובדן בדומה למבוגרים. הילדים חווים תחושת נטישה עזה ופוחדים מאוד לאבד את ההורים או למות בעצמם. הם מתאבלים גם על השינוי שחל בשגרת יומם ובעולמם הקטן, שינוי שנובע ממותו של אדם קרוב.

ילדים, לעומת מבוגרים, מעבדים את האבל שלהם בהתאם לשלב ההתפתחותי בו הם מצויים. ילד קטן שחווה אובדן בגיל שנה למשל, מגיב בהתאם לגילו. כשהוא בן חמש, בתקופה בה הוא מתחיל להפנים את סופיות המוות, הוא עלול לחוות את תהליך האבל מחדש ובעוצמה רבה.

היות וילדים בגיל הרך מתקשים, לפחות בשנים הראשונות, להביע את עצמם, קריאה משותפת בסיפור או שמיעת שיר בנושא מקלה ועוזרת להביע ולפרוק רגשות. שיחה בנושא הינה אמצעי תרפויטי יעיל ומקל. לפניכם מספר ספרים שיכולים לעזור לכם להעלות את הנושא ויכולים לעזור להם למצוא את המילים המתאימות כדי להביע את הרגשות העזים.

אורה

סיפור על גור חתולים קטן "אורה" שמו, שהיה שייך לנכדתה של מיריק שניר, ים שמה. סבתא מיריק כתבה לים סיפור על גור קטן שמת והציעה לה לעטר אותו בציוריה. בסיפור מתארת שניר את ההלוויה של הגור בפרטי פרטים ובכך מנסה להעביר לים הקטנה את סופיות המוות.

במקביל היא מספרת לה שהגור המתוק נמצא בשמיים עם חבריו החתולים. מה שאמור לנחם אותה ואת חבריה העצובים. אולם, בכל סוף ישנה התחלה חדשה ובאמת, ליד הקבר של הגור המנוח הן פוגשות בציפורים מצייצות ובבעלי חיים אחרים. השימוש בבעל חיים כמסמל התרחשות וכצינור להבעת רגשות חוזר בספרי ילדים רבים מאד.

• "אורה", מיריק שניר, איורים: ים, הקיבוץ המאוחד, 1999.
  

מעשה בחמישה בלונים

סיפור קלאסי שלא נס ליחו זה שנים רבות. הבלונים המתפוצצים בעלילה הקצבית והמחורזת, יכולים לשמש תחילתו של דיון בנושא אובדן בקרב ילדים צעירים. העובדה שלא נשארים בלונים, אפילו לא אחד, מפגישה את הפעוט עם העובדה שלהרבה דברים יש סוף והם פשוט נגמרים. אפשר לתת דוגמאות קרובות מעולמו של הילד שבהם דברים, חפצים ואחרים נגמרים ואינם.

• מעשה בחמישה בלונים, מרים רות, איורים: אורה איל, ספריית פועלים, 1974.
  

החתולה מיצי מתה

אולם,דלית הקטנה אינה מצליחה להבין את עובדת סופיות המוות ומבקשת לקחת אותה למרפאה או להוציא אותה מהבור שאבא חפר. כאבה הרב של דלית והבילבול שבו היא שרוייה, מכמיר לב ומשקף את תחושותיהם של ילדים בגיל הרך בצורה מדוייקת.

אבל, דלית עדיין לא מוותרת ומתייחסת לעובדה שולית לכאורה, הפרווה של מיצי תתלכלך באדמה. דלית גם מתייחסת למה שיימנע ממנה בעקבות מותה של מיצי - היא לא תלטף את מיצי, מיצי לא תלקק אותה והרבה רגשות נעימים יימנעו ממנה. מה שמתאים כמובן לעובדה שבגילאים אלה מרוכזים הילדים סביב עצמם. אבא, שמעדיף להיות ישיר ומאוד מעשי כשהוא מסביר לדלית מדוע לא תשוב מיצי לחיים, מציע לה נחמה בדמות זכרונות וסיפורים על מיצי כשהיתה בחיים.

כשהקראתי את הסיפור לילדי חשתי שאבא של דלית היה ישיר מדי עם ביתו הקטנה ולא התייחס מספיק לרגשותיה. אפילו ריחמתי קצת על הקטנה שעובדות החיים הוטחו בפניה "בבום", בלי הכנה מראש, בלי חיבוקים ונשיקות ועם מעט אמפטיה.

• החתולה מיצי מתה, דבורה עומר, מתוך הספר "הנשיקה שהלכה לאיבוד", איורים: נורית יובל, הוצאת שרברק, 1978.
  

מולי החתול שהיה לי

הפרידה מהחתול מתוארת בהרחבה: כרו לו קבר בחצר (לא נעלם לגמרי, הוא נשאר בסביבה, קרוב למקום בו חי), ליד העץ שאהב לטפס עליו ועם כל הצעצועים והממתקים שלו, שיספיקו לו למסע הארוך לגן העדן של החתולים.

הסיפור העצוב מתובל בהרבה תקווה והתחדשות כשאמא מנחמת את מולי ואומרת לה שהחתול לא יעזוב אותה לעולם, כי מולי תזכור אותו תמיד. התחדשות נוספת היא העובדה שהחתול נקבר בחצר שבה חיים עצים ופרחים וכנראה גם בעלי חיים אחרים. סיומו של הסיפור מגלה לנו שמולי נושאת עיניה לעתיד והיא אימצה גור חתולים חדש.

תיאור הלוויה של החתול הזכיר לי את פרדי הכלב שלנו שמת גם הוא ממחלה ונקבר עטוף בשמיכת הצמר המשובצת שלו, מתחת לעץ האורן בחצר. את הארון שבו הונח הכין אישי היקר תוך הקפדה על צורתו לפרטי פרטים. סיפור נוגע ללב ובעיקר כזה שמתייחס בכבוד וברגישות לדרך בה נפרדים מקרוב שהולך לעולמו.

• מולי החתול שהיה לי, מגי סמית, הוצאת כנרת, 2003.
  

הפתעות של שוקולד

ניצן הוא ילד בן חמש ויש לו סבא שהוא אוהב מאוד. סבא שלו הוא לא סתם סבא שמבקרים אחת לשבוע או יותר ומקבלים ממנו דמי-כיס. סבא של ניצן הוא חבר אמיתי וכל יום הם מבלים יחד: מטיילים, משחקים, צופים בטלוויזיה ומדברים. ניצן יודע שכל יום הוא יקבל שתי קוביות שוקולד עטופות בנייר כסף השמורות בכיס חולצתו של סבא.

אבל, יום אחד נגמרת האידילייה, כשסבא מאושפז ולא חוזר הביתה לניצן. סבא מת. כמו כל הילדים בגילו, מתקשה ניצן לקבל את רוע הגזירה והוא מוצא דרך משלו להתמודד עם האובדן. הוא נושא עימו את סבא לכל מקום: סבא נמצא בליבו.

חיזוק לתחושתו זאת הוא מבקש מבת דודו הקטנה נטע כשהוא לוקח את ידה, מניח אותה על ליבו ושואל: "את מרגישה את סבא בלב שלי?". ונטע מהנהנת בראשה ומאשרת. סיפור זה על אובדן בגיל הרך רלוונטי לילדים רבים שמאבדים את סבא או סבתא שלהם. כאן, ההתמודדות היא ישירה באמצעות התייחסות לאובדן הסב ולא באמצעות אובדן של בעלי חיים למשל.

• הפתעות של שוקולד, מירה קופר, איורים: נורית צרפתי, הוצאת צרפתי ספרים.
  

אביחי מספר אחי היה גיבור

גבריאל, האח הגדול של אביחי בן הארבע וחצי נרצח כשהיה בן שבע עשרה בפיגוע טרור. אביחי הוא ילד רגיל כמו כל הילדים כמעט. הוא אוהב להחליק על רולרבליידס, לשחק ולהשתולל, אבל, יש לו בלב פינה עצובה. אח שלו גבריאל היה האח הכי טוב שלו. הוא שיחק איתו בלגו, הרכיב אותו על הכתפיים ורכב איתו על אופניים. הוא גם הפליא לכייר דמויות מפלסטלינה.

בספר "אח שלי היה גיבור" מספר אביחי בגוף ראשון על כל מה שאירע בחייו מאז מת אחיו. הוא לא הבין ולא האמין שאחיו אכן מת, כשהודיעו למשפחתו על הרצח. הוא חשב שזאת בדיחה וצחק בקול רם. בבית הקברות, הוא שאל את אבא שלו מתי יחזור גבריאל. "התחלתי לקום בלילה – כי פחדתי מאוד. פחדתי בשביל גבריאל. אולי הוא לבד ואין לו חברים? יש לו פלסטלינה כמו שהיתה לו בבית? אולי הוא מעביר חוג לפלסטלינה לכל המלאכים? אמרו לי שהוא בשמים - אבל אני לא רואה אותו".

אביחי הקטן דאג לגבריאל ולאבא ואמא שהיו עצובים. הוא ניסה לשמח אותם בדרכו הילדית והיה עסוק מאוד בניסיונותיו לרצות את סביבתו הכואבת. אמא שלו איילין, מספרת שההחלטה לכתוב סיפור על אובדן במשפחה במילותיו של ילד קטן, נבעה בין השאר מרצון לסייע להמון ילדים שחוו אובדן. היא מספרת שהספר נגע בליבותיהם של מבוגרים, אחים שכולים שהזדהו עם אביחי וחזרו לתקופה בה איבדו את האחים שלהם.

איילין, מדגישה שהספר אינו ספר זיכרון, אלא ספר על החיים, על הדרכים להתמודדות עם החיים לאחר האובדן. לדבריה, כשאנשים שכולים מבינים את השלבים שהם עוברים בתהליך השכול שלהם, הם מרגישים הקלה. "עכשיו בבית יש יותר חיוכים וצחוקים, במיוחד כשכל המשפחה ביחד והאחיינים שלי באים. כולם משתוללים איתם ואנחנו שרים ורוקדים. כמעט כמו פעם. כמעט".

• אביחי מספר אחי היה גיבור, מאת איילין חוטר וענת בלזברג, פלסטלינה: יונתן ברסקין, איורים :נדיה עדינה רז, הוצאת ברקאי ספרים.
  

ספרים להורים על אובדן במשפחה:

• אובדן, מאת תמר גרנות, הוצאת משרד הבטחון.
• בלעדייך - השפעות אבדן על ילדים ונוער, הוצאת משרד הבטחון.
• לקום, נאווה רבינוביץ-זנד, ספריית פועלים, 2007.
• החיים והמוות והחיים שלאחר המוות, אליזבט קובלר-רוס, כתר, 2002.
• יש תקווה גם בשכול, צבי גבעולי, כרטא, 2007.
  

אורלי נעמה אלקריב - מידענית (M.A), מייסדת ומנהלת "דרך המילים" - מרכז נעמה למידע חברתי, המפיצה מידע להורים, משפחות, גני ילדים ומרכזי-הורות.