"עד גיל חמש סטיבן היה אילם", מספרת אנט ווילשייר אחותו הגדולה. "באותו גיל בערך הוא אובחן כאוטיסט ונשלח לבית ספר לצרכים מיוחדים בלונדון", עיר הולדתו. לסטיבן לא הייתה שפה או קודים חברתיים מוגדרים, הוא חי בעולם משלו ונהג להתבודד ולצייר, ציורים שהוערכו כמפותחים עשר או שתיים עשרה שנה, מעבר לגילו הכרונולוגי.
בכדי לגרום לו לתקשר עם סביבתו, היו המורים מרחיקים ממנו את הנייר והעט שברשותו, ומסבירים לו שכשיהגה את המילים "נייר", "עט" הוא יקבל אותם חזרה. התרגול נמשך כמה נסיונות כואבים, אך בסופם סטיבן דיבר, ובאופן לא מפתיע - המילה הראשונה שאמר הייתה "נייר".
|
| צילום: צילום: יהונתן צור, אוהד אבידן קינר, יוסי גוטסמן עריכה: ליאור ברמן |
מאז הפך סטיבן ווילשייר (34) לתופעה עולמית חד-פעמית בתחום האומנות. עם ביקורו בירושלים מצרף ווילשייר את הבירה לשורה שלמה של ערים בעולם בינהן: ניו-יורק, לונדון, מדריד, פרנקפורט, טוקיו רומא ודובאי, והפך גם את מבניה הסבוכים של העיר העתיקה בירושלים, לציור פנורמי מרשים שנחקק בזכרונו והועבר אל הנייר.
הזיכרון הצילומי המיוחד של ווילשייר העניק לו את הכינוי "איש המצלמה", מגיל 13 עולה סטיבן על מסוקים, מביט בעיר מלמעלה כשעה לערך, מצלם בזכרונו בניינים כנסיות הרים ועמקים, ומצייר אותם בדיוק מופלא על קנבס המונח לפניו במשך מספר ימים.
את מלאכת הציור עושה סטיבן בשקט, בדיוק כמו בילדותו הוא מתבודד מסביבתו ומרוכז כולו במוסיקה המציפה אותו באמצעות האוזניות הצמודות לראשו. לשאלתי לאיזו מוסיקה הוא מקשיב בזמן הציור ענה לי בחיוך "ה'בק סטריט בוויס' ולהיטים קלאסיים נוספים של שנות התשעים".
עיריית ירושלים פעלה להבאתו של סטפן ווילשייר משך חודשים ארוכים. הוא הוזמן לבירה במסגרת סיום חגיגות ה-40 לאיחוד ירושלים ובסמוך ליום ירושלים. ווילשייר טס בשבוע שעבר במסוק מעל העיר, לאחר מכן בילה במשך שלושה וחצי ימים באולם מועצת העיר שם הנציח על קנבס ברוחב ארבעה מטרים את ירושלים של מטה כפי שנצפתה מלמעלה.
"ירושלים היא העיר הכי קשה לציור בה נתקלתי", סיפר ווילשייר. "המון פרטי פרטים ללא הגיון ארכיטקטוני מסודר", אך במקום לחשוש לשכוח פרט כזה הוא אחר, הוא חייך והתייחס למשימה כ"אתגר גדול".
ווילשייר והאוזניות
אגף החברה בעיריית ירושלים רתם את ווילשייר לפעילות עם ילדים בעלי צרכים מיוחדים. "מטרת ביקורו היא הגברת המודעות לאוטיזם, ופיתוח היכולות האומנותיות של ילדים ובני נוער אוטיסטים", מספרים בעירייה. ווילשייר ביקר במרכז פעילויות לילדים במזרח ירושלים שם העביר לילדים סדנאת ציור מזורזת, ואף השתתף בחזרה גנרלית של הצגה שתעלה בקרוב קבוצת שחקנים אוטיסטים במערב העיר.
ווילשייר הוא אחד האמנים האוטיסטים מהבודדים, אם לא היחיד שיצירותיו נחקרו ונשמרו עוד מהיום הראשון שאחז כלי כתיבה בידו. הן נחשבות הרבה מעבר ליצירות אומנות, יש המתייחסים אליהן כאל מופת אומנותי ומעבר לכך. ספרו השלישי "ערים מרחפות", היה רב מכר והגיע למקום הראשון ברשימת רבי המכר הגדולים ביותר של ה"סנדיי טיימס".
בינואר 2006, הוכרז חגיגית על הצטרפותו של ווילשייר כחבר ב"מסדר הבריטי האימפריאלי", על ידי הנסיכה אליזבת לאור תרומתו הרבה לעולם האומנות העולמי. מאוחר יותר באותה השנה הוא פתח את הגלריה הקבועה שלו
ב"אופרה הרויאלית ארקייד" שבלונדון.
כיום, ווילשייר גר עם אמו במערב לונדון, ניתן למצוא את יצירותיו כמעט בכל גלריה מפורסמת בעולם, ולהמשך השנה יש לו תוכניות רבות הכוללות פרויקטים ותצוגות ראווה רבות המתוכננות לצאת לפועל. עבודותיו מוצגות בגלריות רבות על בסיס קבוע ברחבי העולם.
את ירושלים, עקב לוח זמנים צפוף, לא הספיק כל-כך
לראות מלמטה, עיקר ביקורו התמקד באולם העירייה שם צייר. "חבל מאוד להיות בעיר הקודש ולא ממש לראות אותה", סיפרה אנט אחותו. "אבל סטיבן מגלה עניין גם בתל-אביב, הוא שמע שיש שם בניינים גבוהים כמו שהוא אוהב, ואולי נגיע לצייר גם שם. אז ניקח גם כמה ימי חופש כדי ליהנות מהארץ ולא רק לצייר".
