למה רק אצל אחרים זה מצליח?

"אני? מרשה לה? היא שואלת אותי בכלל?" פרצתי מצחוק מול עיניה של עירית. רותי בתי הפעוטה עמדה מול מדפי הספרים ושלפה אחד מהם. היא עלעלה בין דפיו במהירות ועוד רגע קט היינו מוצאים אותה יושבת בין קרעיו, כמו שאר הספרים.

"את יודעת, גם אני עברתי חוויה דומה", התעוררה עירית. "כשהבת שלי היתה בגיל שנתיים היא נהגה לקרוע, סתם כך להנאתה, את ספרי הילדים החדשים. החלטתי שחייבים למצוא פתרון לכך והתייעצתי עם מנחת הורים מוסמכת והרי המסקנה: בפעם הבאה שתפסתי אותה בפעולה דומה, אחזתי בידה בעדינות, ונעצתי בה מבט תקיף. "ריקי, לא קורעים ספרים, את מבינה! אני לא מרשה להוריד ספרים לבד מהמדף. לא קורעים ספרים", כך אמרתי לה, בעדינות ובתקיפות כאחד, והיא קלטה את המסר.

"וזהו? היא הפסיקה לקרוע ספרים?" השתוממתי.

"כן. היא ניסתה עוד פעם אחת, לכל היותר פעמיים. חזרתי בנחישות על הדברים, והיא קלטה את המסר. ילד צריך שנציב לו גבולות והוא מסוגל להבין זאת מגיל צעיר. תנסי גם את".

הפעם הבאה לא איחרה לבוא. לומדת משיעורה של עירית התקרבתי לרותי, אחזתי בידה בעדינות, שלחתי בה מבט תקיף מעט: "רותי, לא קורעים ספרים, את מבינה! אני לא מרשה להוריד ספרים לבד מהמדף. לא קורעים ספרים", כך אמרתי לה, בעדינות ובתקיפות, באותו טון שעירית לימדה אותי.

הילדה הביטה בי בשעשוע. "אמא, פפר!" נופפה לעברי בספר שהספיקה לתלוש ממנו עמוד. הוא יצא בזול. שאר הספרים כבר מרוטים לגמרי. נאנחתי. למה מה שעובד אצל עירית, לא יכול לעבוד אצלי?

דברי חיובי

למחרת חיפשתי את הפתרון אצל בת דודתי המגדלת עשרה ילדים עם בית מלא בספרים(ובעציצים שלמים, יש לציין).

"דברי אליה חיובי", הציעה. "אצלנו, כשפעוט מתקרב לעציצים או לספרים, אנחנו אומרים: 'ישי ילד טוב. ישי לא קורע ספרים. ישי לא נוגע בעציצים. ישי מותק'. חוזרים על המסר כמה פעמים והפעוט קולט ומרגיש שמצפים ממנו למשהו. הוא לא מוכן לאכזב, וזה בדוק ומצליח כפול עשר".

רותי לא התרשמה. עד כמה שהרעפנו עליה מחמאות, הדפים האומללים נמרטו עד כלות. כששוב מצאתי אותה יושבת וקורעת דפים בהנאה, קראה אביבה בהתעוררות במבט שכולו אומר: מצאתי פתרון: "אמא, אולי נגיד לאבא שיוסיף לנו מדף גבוה על הקיר ונעביר את כל הספרים לשם וכך רותי לא תיגע בהם יותר?"

"רעיון נפלא", עניתי לה. לא עברו 24 שעות והמדף הגבוה ניצב שם לתפארת. העברנו את הספרים המועדים לפורענות, ומאז שלום להם.

קודים סודיים

הבטתי בדפים הקרועים וחשבתי שלמדתי שיעור חשוב בהורות. מה שעובד אצל אחרים לא בהכרח יעבוד אצלי. אפשר לשמוע, לנסות, אבל לא להתאכזב, כי לכל בית - דרך החינוך שלו. בכל בית משהו אחר עובד ובכל בית יש גם נושא מעניין נוסף: הקודים המשפחתיים. כל משפחה והקודים ה"סודיים" שלה.

"אמא!" שירה ויעל שעטו פנימה אל החדר בסערה. "חיים עשה לי 'מרדכי'", יעל רתחה מזעם. אני לא מצפה שתבינו את המשפט הזה. גם אני לא הבנתי את המשפט "עשה לי 'מרדכי'", עד לפני כשנתיים, כשהבנות שלי המציאו שם למשיכת קוקו הנקראת "מרדכי", על שם מרדכי ממגילת אסתר, שהרכיבו אותו על סוס ברוב יקר כשהמן הרשע מסתובב ברחובות שושן הבירה וצועק: "ככה יעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו".

באחד הציורים הקריקטוריסטים המתארים את המחזה, גילו בנותיי קריקטורה של ילדון שובב המושך בזנב הסוס והחליטו שזה מה שעושים תמיד הבנים לבנות, ומאז ההצקה מכונה "מרדכי".

מתברר שלכל בית יש את הקודים שלו. "אני רוצה לאכול "עין הרע", מבקש דודו ומתכוון לביצת עין שמטוגנת והחלמון קצת מתפוצץ, בניגוד לאחיו שדורשים שיישאר שלם. "וולבו!" בני צועק אל כיוונו של שימי ומתכוון: תבוא הנה מהר. יש לי משהו חשוב להראות לך.

אי אפשר להעתיק קודים

אני זוכרת ביקור שערכתי אצל חברה טובה, אם לשבע בנות. באמצע השיחה שלנו היא זרקה אל חלל האוויר: "מטילדה! פרינססה!" ובתוך שניות כמו בקסם מופלא הן כולן התייצבו.

כשראתה כיצד הורמו גבותיי בתמיהה, היא צחקה ואמרה לי: "נו, זה הקוד שלנו. כשאני צריכה משהו חשוב, אני זורקת לאוויר את השמות הללו והן מיד מגיעות".

החלטתי לאמץ את השיטה שלה. קראתי לבנות שלי וסיפרתי להן על הרעיון המזהיר, הן הביעו את התלהבותן. בערב רציתי שיארגנו את החדרים במהירות ויגיעו לארוחת ערב. "מטילדה, פרינססה!" קראתי פעם, פעמיים, שלוש, ואין קול ואין עונה.

ניגשתי אליהן, "נו, מה קורה לקוד החדש שלנו?"

"אה, אמא. חשבתי שקראת ליעל", הסבירה שירה. ויעל חשבה כמובן שהקריאה מופנית אל שירה. מהר מאוד חלום הקוד הסודי שיגרום לכולן להתייצב בתוך שנייה, נגוז.

אי אפשר להעתיק קודים, ואתם יודעים מה? אולי יש בזה משהו מנחם ומעודד, ואפילו מעורר גאווה, כי אם ישאלו אתכם במה מיוחד ההווי המשפחתי שלכם, תוכלו לענות לעצמכם תשובה. זהו ההווי, זוהי המקוריות הטבולה לעיתים בחוש הומור דק, שגורם לכל בית ליצור לא רק את הקודים הסודיים שלו, אלא גם את טעם ההווי המיוחד שילווה את ילדיו לעד.

ועכשיו, אני רצה להמשיך ב"שיני בשר". מה זה? אה, נסביר בפעם אחרת.

• מלי גרין, סופרת ועיתונאית. נשואה פלוס תשעה.

• לכל הטורים של מלי גרין.