לפני כמה שבועות סיפר לי אבא אחד שכאשר הוא מקריא לבתו את הסיפור "ויהי ערב" של פניה ברגשטיין, הוא מחליף מילה אחת. במקום בו האב נוזף בבתו: "חיש הביתה, ילדה לא טובה", הוא מספר: "חיש הביתה, ילדה שובבה". לכאורה, זה לא שינוי נוראי. הוא אפילו שומר על משקל וחריזה. אבל לשנות את "ויהי ערב"?
הרי בסוף הסיפור, כשמתבררת הטעות, כתוב: "אז אבא הרים בחיבוק רחמים את בתו הטובה, הטובה". האם לא נחוץ התואר "ילדה לא טובה", כדי לתקן אותו אחר-כך בקתרזיס מרגש בשימוש באותה מילה ממש? ובכלל, איזה נזק ייגרם לנפש הרכה של הילדה לשמוע את המילים "ילדה לא טובה"?
כהורים אנחנו מתלבטים לא מעט עד כמה לחשוף את ילדינו לעובדה שהעולם אינו גוש צמר גפן מתוק. האם לספר להם סיפורים על מצוקות, מועקות, חרדות?
יש הורים שחושבים שצריך לעטוף את הילדים בבועה עד כמה שניתן. אחרים חושבים שצריך לחשוף אותם גם לצדדים הלא נעימים של החיים כדי שלא יחטפו שוק כשהבריון של הגן ישדוד מהם את הקרטיב.
בראיון
שפורסם ב-ynet עם דפנה בן צבי, מחברת הספר "הצב מצב בעמק רפאים" היא אומרת: "זה לא ספר מתנחמד. יש נטיה לחשוב שילדים הם דבר 'מתוק', עם רגשות 'מתוקים' ולכן הם זקוקים לסיפורים 'מתוקים' ונחמדים".
אז מה ילדים צריכים? סיפורים 'מתוקים' או סיפורים מהחיים? תלוי בגיל ותלוי איך זה נעשה. אני בהחלט מאמינה שבגיל צעיר, הילד זקוק לתמונה שהעולם הוא פשוט וטוב. אין צורך להתעקש לחשוף אותו לתמונת עולם מורכבת יותר (אה... תשמע, שחף, הפלשתינים היו כאן קודם, אבל לנו הבטיחו את הארץ הזאת עוד בתנ"ך וחוץ מזה, היתה שואה). אין צורך "לחשל" אותו בגיל 3 כדי שיעמוד בתלאות החיים של גיל 12.
מלבד זאת, ילד חושב בתמונות. לילדים בגיל צעיר אין יכולת הפשטה. לכן, כל מיני סיפורים עמומים על רגש ערטילאי לא יתאימו להם.
שימו לב איך עושה את זה ביאליק: "מן החלון / פרח עציץ / כל-היום / הגנה יציץ. / כל חבריו- / שם בגן, / הוא לבדו / עומד כאן". לא תמצאו אף מילה על עצב או בדידות. אין ניתוח פסיכולוגי מורכב על מצבו הנפשי של הפרח. זו תמונה פשוטה ובהירה לכל פעוט, אבל כמה רגש יש בה! וכל אחד יתחבר אליו בזמן המתאים לו.
הספר "הצב מצב בעמק רפאים" מתעתע קצת בגיל הילדים אליהם הוא מכוון. מצד אחד, יש בו חרוזים וגיבוריו הם צב, דרבן, ארנבת וגירית – סממנים אופייניים לגיל הרך ועם זאת, הוא ארוך מאוד (106 עמודים) ומספר על מסע החברים לברר איזו חיה היא "המועקה שקפצה של הצב מצב". דווקא נחמד לגלות ספר בחרוזים המיועד לגילאים בוגרים יותר. גם ספרי ילדים מושפעים מאופנה ופעם זה היה אופנתי יותר. אלתרמן, יעקב אורלנד, שלונסקי והרבה אחרים כתבו בחרוזים לילדים בגילאים 10-13.
השאלה היא האם מועקה היא נושא מתאים לילדים, אפילו "גדולים" בני 10? מועקה היא רגש מאוד מאוד מופשט. אפשר לעטוף אותה בחרוזים, אפשר לקרוא לה "חיה", אבל תמיד היא תישאר שייכת לעולם המבוגרים. היא מסובכת, מעורפלת מדי והעיסוק בה בספר רק מסבך אותה עוד יותר. האם ילד יקבל תמונה מוחשית יותר על המועקה משורות כאלה: "המועקה היא סוג של בבואה - כמו דמות שנשקפת במראה. / אז היא לא ממש קיימת? שאלה גירית, נדהמת. / היא לגמרי ממשית, הבהירה תנשמת. היא פשוט לא מוחשית / אני מתנצל, אמר מצב, אבל עכשיו אני מתבלבל".
אני מתנצלת, גם אני כבר מתבלבלת. כשלילד יש "מצב רוח רע" אפשר לחלוק לו כבוד ולתת מקום לרגשותיו גם בלי לדקדק ולנסות לברר אם מדובר בתסכול, חרדה, מועקה, מלנכוליה או דכאון. זו טעות לחשוב שאנחנו חולקים לילדים כבוד אינטלקטואלי כשאנחנו דנים איתם על נושאים כאלה בכובד ראש.
העיסוק ברגשות ובנושאים מבוגריים בלשון ילדים עובר לכל אורך הספר. הברווזה, למשל, מספרת לחברים על סיפור אהבה שהוחמץ במילים: "הייתי כל-כך מוקסמת... עד ששכחתי שאני עצמי קיימת. כשהוא רצה לריב התחלתי להתווכח, כשהוא היה עצוב התחלתי להתייפח, כשהוא היה מלוכלך הלכתי להתקלח". מה לילדים ולדיון באהבה רומנטית סימביוטית? אמא אוהבת אותי? הכי בעולם? זה מספיק בינתיים.
שורה תחתונה – לא לפני גיל 16, ואז כבר אפשר לתת לילד את אלבר קאמי.
- הצב מצב בעמק רפאים. מאת: דפנה בן צבי. איורים: עמית טריינין. הוצאת הקיבוץ המאוחד.
- ויהי ערב. מאת: פניה ברגשטיין. איורים: חיים האוזמן. הוצאת הקיבוץ המאוחד.
- שירים ופזמונות לילדים. מאת: חיים נחמן ביאליק. איורים: נחום גוטמן. הוצאת דביר.
רינת פרימו היא סופרת ילדים, מחברת הספרים: "איה, אאוץ', אווה", "אמא מושלמת" ועוד.
