"מאמי, לא קיבלתי החודש, אני מאחרת בשבועיים"
"זה לא בהכרח אומר משהו", אני עונה. היא מוציאה מין מדחום קטן ואומרת לי להסתכל בחלונית. שני קווים מקבילים, כמו סורגים, כמו הוודאות שלא ייפגשו. עכשיו אתה יודע שבאמת נדפקת
גברים הם עם מוזר. גבר יכול לעבור 40 שנים גדושות ניסיונות חיוביים ושליליים, אבל תמיד יישאר ברמה הבגרותית של ילד בן שמונה.
זה בסדר לגמרי לבצע כל מיני מתיחות ותעלולים טיפשיים על בת הזוג, כי בכל זאת, צחוק הוא דבר חשוב מאוד לבריאות הנפשית של מערכת יחסים. אז אם אתה מסרק את שערך למעלה, מוריד את הפקק הראשי של החשמל, שוכב על הרצפה עם פה פתוח כשאתה אוחז במזלג וממתין שהיא תיכנס, או לוקח שיער מהספר ואז מעיר אותה באמצע הלילה כשאתה מנופף בשיער ביד אחת ומספריים ביד השנייה, זה בסדר גמור. כי גברים מקבלים אישור מיוחד לבדיחות דביליות בפעם הראשונה שבת הזוג שלהם שואלת אותם "מתי תתבגר כבר?"
כן, לגברים אין ממש סיבה להתבגר, כל עוד הם יכולים להתנהג כמו ילדים.
עד שיום אחד מגיע הרגע הגורלי הזה, שהופך כל גבר אינפנטיל לגבר מבוהל עד מוות.
אני יושב בסלון, בוהה בטלוויזיה וחושב על שאלות פילוסופיות כמו אם עץ נופל בג'ונגל ולא היה שם אף אחד, האם גם על זה יהיה ספיישל בהישרדות? לפתע נכנסת החמודה, מתיישבת לידי ובוהה בי. מצב עדין זה של תיקו סיני לרוב נמשך עשר שניות, אבל יכול גם להימשך שעות.
"מה קרה מותק?" אני שואל בזמן שהיא מביטה בי בשקט בעיניים גדולות.
בדרך כלל בשיחות רציניות היא משתדלת לפתוח בקלילות, אבל הפעם נראה שזאת שיחת פרידה:
"מאמי, לא קיבלתי החודש, אני מאחרת בשבועיים".
אבן גדולה מתגלגלת לאורך עמוד השידרה מהעורף ועד לעצם הזנב. "אוקיי", אני אומר, "זה לא בהכרח אומר משהו".
היא מוציאה מין מדחום קטן ואומרת לי להסתכל בחלונית.
שני קווים, שני קווים מקבילים, כמו סורגים, כמו הוודאות שלא ייפגשו. אתה יודע שעכשיו באמת נדפקת.
"חשבתי שאת על גלולות?"
"אבל איך?" אני שואל בפאניקה, "חשבתי שאת על גלולות?"
"אבל אמרתי לך לפני כמה זמן שפספסתי כמה ושתשים קונדום. אתה לא רצית!" היא מחזירה את הכדור למגרש שלי.
כמו שהולכים לרופא שיניים לעשות סתימה ומגלים שצריך לעקור שלוש שיניים, עדיף כבר לנשוך קליע ולגמור הכול במכה אחת, החיסרון הוא שהגוף יכול לסבול רק כמות מסוימת של כאב לפני שהוא נכנס להלם.
"אז מה את חושבת לעשות?" אני מסנן עם הקליע המטאפורי בין שיניי.
"מה זה אני?" היא משיבה, "זאת החלטה של שנינו!"
"תודה לאל", אני חושב לעצמי. "מזרק, סבון ומים חמים והיא כמו חדשה".
כמובן, יש משפטים שאם כבר יצאו מהפה, אפילו מומחים לפאזלים לא יצליחו להדביק בחזרה את החתיכות שלך.
"אז בואי נעשה הפלה!" אני אומר לה בטון תומך.
"הלו!" היא גוערת בי, "זה הגוף שלי!"
הבנתי שמתנהל נגדי מלכוד 22.
"אני לא יודעת כרגע, אני צריכה לחשוב", היא אומרת וקמה, משאירה אותי לבד עם סופה של מחשבות.
אני מוריד את מבטי למטה לכיוון האשם בכל הבעיות. "מה חשבת אידיוט?" אני שואל אותו "אני מקווה שזה היה שווה לך!"
אבל כמו כל שמוק, כשמגיע הזמן לשלם את החשבון, הוא מתקפל.
"מה, יונתן?" צועק אבא מהמטבח. אבא שלי הוא הבנאדם היחיד שהוגה את השם יונתן בשימוש של שתי הברות בלבד, זה גם לאחר לחץ מתמיד של אמא ז"ל, שהעבירה אותו מהכינויים "יו" ו"יונצי".
"אל תשאל", אני משיב כשאני נכנס למטבח. "היא בהריון".
אבא ואני מתאפיינים בדיוק באותם הבעות פנים, ההבדל היחיד הוא הזקן הקטלני שמעטר את פניו. "אוקיי", הוא עונה בזהירות, "ומה אתם עושים?"
"בעיקרון היא מתלבטת ואני סובל מסדרה של מיני התקפי לב", אני אומר ומביט בשקשוקה שבמחבת.
"תשמע", הוא אומר בקול אבהי, "בסוף, הכל לטובה".
בתור קצת רקע, לפני מספר שנים החליט אבא שלי לעבור לכיוון רוחניקי בחיים. הוא הגדיר את זה כרצון לגלות את האמת של החיים על פני כדור הארץ, אני הגדרתי את זה כדרך זולה יותר להיחלץ ממשבר גיל המעבר בלי לקנות אופנוע.
"אפשר אולי בלי הסיסמאות האלה?" אני שואל בכעס. "החיים שלי נהרסים פה!"
"למה נהרסים?" הוא משיב, "הם משתנים".
ברגע שמישהו לוקח את חוק שימור האנרגיה לכיוון הרוחני כבר אי אפשר לדבר איתו בהיגיון.
"אני לא בנוי להיות אבא! אני בקושי יכול לטפל בעצמי, לפני שבועיים הכנתי קפה עם חומצת לימון במקום מים!" אני אומר עם דמעות בעיניי
.
הוא אפילו לא מפנה את מבטו מהמחבת, רק מהנהן בראשו: "אתה לא מיוחד בקטע הזה, זה רץ במשפחה".
אלוהים ישמור, מסתבר שחוסר תשומת לב לחומצות לניקוי קומקומים הוא תורשתי.
"אני לא יכול לטפל בילד! זה מפחיד! הם שבירים. ושנייה אחת אתה לא מסתכל, הילד כבר מחובר לשטקר!"
"אתה חושב שמישהו נולד אבא?" הוא עונה בשלווה. "הרבה מקרים אפילו לא תכננו את זה".
"עזוב אותך", אני מבטל את קביעתו, "כמה אתה מכיר שנולדו בטעות?"
הוא מזיז את מבטו מהשקשוקה ומביט בי עם משקפיים מכוסי אדים.
"אתה", הוא אומר בשלווה.
אבא שלי ידוע כמומחה לטאקט. פעם הוא השאיר לי הודעה במשיבון שמבשרת על מותו של התוכי שלי, הודעה שרק בעלי תוכים יכולים להבין את משקלה. אבל שיא חוסר הטאקט התגלה כעבור חודש, כשהסתבר לי שהוא גם צילם תמונות של הנפטר הנוצתי.
"למה אתה חושב שקוראים לך יונתן?"
מצד שני:
"דוקטור, עזור לי, אני חושב שיש לי רחם"
מורה נבוכות
זה התחיל במין עקצוצים כאלה באזור המותן אחת לחודש, שהפכו בהמשך לכאב בלתי נסבל, ואז, לילה אחד, שמעתי "תיק-תק, תיק-תק, תיק-תק". מי אמר שרק לנשים יש שעון ביולוגי?
"לאמא שלך היה התקן תוך רחמי", הוא משיב באדישות, "למה אתה חושב שקוראים לך יונתן?"
אני מתיישב על הכסא במטבח. הגעתי למסקנה הסופית שהעולם מנסה להרוג אותי.
אני חוזר לדירה ברגל, אסור לנסוע על אופנוע כשאתה לא יכול להתמקד אפילו בנקודה אחת על הכביש. מחשבות מציפות אותי. אולי הוא צודק? כנראה אף אחד לא באמת נולד אבא, אלא מתחשל להיות אחד כזה דרך ערימה של חיתולים, מטרנות, השכמות מופרעות בשעות לא הגיוניות וקפה שהוכן מערבוב של חלב אם וחומצות ניקוי.
אני נכנס לדירה ורואה את החמודה יושבת לה על כסא ומהרהרת לה בשאלות קיומיות. אני מתקרב אליה ויורד על ברכיי בזמן שאני מביט בעיניה של אם ילדי שעוד לא נולד. "מותק, רק רציתי לומר לך שאני איתך כל הזמן", אני אומר לה במלוא הרצינות. "ואם תחליטי לגדל את הילד, אני איתך עד הסוף".
היא מביטה בי ומחייכת את החיוך הקטן שלה, ואז מניחה עלי את זרועותיה הקטנות ולוחשת באוזני הימנית. "באמת חשבת שאני בהריון?"
אכן, מסתבר שצחוק הוא דבר חשוב מאוד לבריאות הנפשית של מערכת יחסים.
"אני לא מדבר איתך", אני אומר בשקט ויוצא מהחדר בעוד היא קוראת לי לחזור.
מלוכלך! ממש ממש מלוכלך!!!
טוב. אז אני לא אהיה אבא בזמן הקרוב. איכשהו, עד שהתרגלתי לרעיון, קצת עצוב להיפרד ממנו. מצד שני, זה אומר שאפשר להעביר עוד כמה שנים בתור ילד.
יש למישהו רעיון למתיחה? אני הולך לסגור חשבון!
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
