כבר בראשית שיחתנו אני מוצא לנחוץ לעדכן את שרה פולי שבגללה הפסדתי ארוחה. התערבתי, אני מדווח לה, שג'ולי כריסטי, שכיכבה בסרטה הנהדר "הרחק ממנה" לפי סיפור מאת אליס מונרו, תקטוף את האוסקר השני שלה על משחקה כאישה ההולכת ושוקעת בעקבות מחלת האלצהיימר – וטעיתי.
“אתה בחברה טובה עם הרבה אנשים בהוליווד", היא ממהרת להרגיע בחיוך, ואנו ממשיכים בשיחה שבמהלכה היא נדהמת לשמוע על כמות הסרטים שמופקים בישראל, ובעיקר על היענות הקהל להם. “בקנדה רק 2% מהכרטיסים נרכשים לסרטים קנדיים", היא אומרת ומספרת שמאוד אהבה את "ביקור התזמורת".
פולי ב"הסוד שמאחורי המילים"
פולי, שהגיעה ארצה כאורחת פסטיבל סרטי הסטודנטים שמקיים החוג לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב, נולדה בשנת 1979 בטורונטו, בת למשפחה עם חמישה ילדים. אמה היתה מלהקת ואביה, מייקל, הוא שחקן. בגיל חמש היא החלה את קריירת המשחק שלה בסרט "חג מולד קסום", ובגיל שמונה הופיעה בתפקיד ראשי בסרטו של טרי גיליאם "הברון מינכהאוזן" (1988), הפקה עתירת תקציב שנודעה לשמצה כאחד הסרטים הכושלים כלכלית בתולדות הקולנוע.
“זה היה קשה ותובעני", פולי נזכרת. “טרי הוא איש ילדותי ומענג. מצד שני, יש לו דמיון מטורף ובלתי נשלט, ולהיות נוכחת בתוך הכאוס הזה בתור ילדה היה עבורי טראומטי. אני חושבת שזה הדבר שגרם לי כמבוגרת להתרחק מסרטים 'גדולים'”.
משם היא המשיכה לככב בסדרת הטלוויזיה הפופולרית, “הדרך לאבונלי", סדרת בת של "האסופית". פולי סולדת היום ממה שהיא מכנה "התיאור הכי סוכרי ולא ריאליסטי של היסטוריה קנדית", אבל הופעתה בה אפשרה לה לעזוב את הבית (ואת בית הספר) כבר בגיל 14.
בגיל 14?
"כן. הייתי כבר עצמאית אז מבחינה כלכלית, ובכלל. אבא שלי, למשל, היה עבורי יותר חבר מאשר דמות סמכותית".
מתבקש להשוות בין הקריירה של פולי כילדה-שחקנית לבין זו של ג'ודי פוסטר, שגם היא התייצבה אל מול המצלמות בגיל שבו ילדים אחרים לומדים את לוח הכפל. “זו לא החוויה הכי טובה", מסכימה פולי בדיעבד. “אני חושבת שזאת לא סביבה יציבה לגדול בה, היא קשה ומלחיצה".
העובדה שהיא נמשכת פחות לקולנוע המסחרי הביאה אותה לוותר, בסופו של דבר, על תפקיד הגרופית בסרטו של קמרון קרואו, “כמעט מפורסמים". התפקיד הזה נפל לבסוף בחיקה של קייט הדסון, העניק לה מועמדות לאוסקר, והפך אותה לכוכבת.
“לא הרגשתי כל קירבה לדמות הזו", מסבירה פולי, מבלי להתחרט. “היה לי קשה להתחבר לשנות ה-70 ולמלחמת וייטנאם, מה גם שבדמות הזו אין שמץ של מודעות פוליטית ומחאה. חוץ מזה, הפחיד אותי להפוך לכוכבת. זה מה שאני אוהבת במצב שבו אני נמצאת כיום. אני לא כל כך מפורסמת, ולכן יכולה לנהל מערכות יחסים נורמליות. אני שואפת להגן על החיים האלה".
המעורבות הפוליטית במתרחש בארצה חשובה לה מאוד. היא פעילה בקבוצות מיליטנטיות הפועלות למען מדיניות רווחה הוגנת ושיפור מערכת הבריאות הציבורית. “לאחרונה אני שותפה למאבק בחוק הצנזורה, שיאפשר לשר האוצר להסיר בדיעבד את התמיכה הממשלתית מסרטים שאינם משקפים ערכים חברתיים ומוסריים נאותים", היא מספרת, ונדהמת לשמוע על הצעת חוק דומה בארץ שתמנע את הפקתם של סרטים שעלולים לפגוע בדימויה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.
ג'ולי כריסטי ב"הרחק ממנה"
מתבקש לשאול אותה על עבודתה עם ג'ולי כריסטי, שסירבה שוב ושוב לתפקיד ב"הרחק ממנה" עד שלבסוף נאותה. “לקח לה הרבה זמן להגיד 'כן' כי ברגע שהיא מסכימה היא חשה עצמה מחויבת באופן מלא לתפקיד ולסרט. היא בכלל לא רצתה לשחק עוד".
מעניין, שמוות וזיקנה וכאב מאפיינים לא רק את הסרט שפולי כתבה וביימה אלא גם חלק ניכר מהסרטים שהופיעה בהם. למשל, תפקיד האם הצעירה הגוססת מסרטן ב"החיים בלעדי", או תאונת האוטובוס שבה נספים תלמידים ב"המתיקות שאחרי".
"הקישור הזה לא עלה על דעתי עד שנשאלתי על כך. אולי זה משום שחוויתי בעצמי מוות בגיל צעיר (אמה נפטרה ממחלת הסרטן כששרה היתה בת 11 – ש"ד), והתעניינתי בזיקנה ובבתי אבות. אבל 'הרחק ממנה' לא עוסק במוות. הוא שואל מה קורה לנישואים ולאהבה אחרי עשורים רבים ביחד. זה סיפור אהבה".
זה גם סרט על זיכרון, על מה שקורה כשהזיכרון נגמר, וזה מתקשר מאוד לנושאים השבים וחוזרים בסרטיו של אטום אגויאן בהם הופעת (“אקזוטיקה", “המתיקות שאחרי").
"מאוד הושפעתי ממנו בכל מה שנוגע למבנה הסרט, שהוא שבור ולא לינארי. זו השפה שלו, שתובעת מהצופה לארגן את הסיפור מפרטים שאינם מופיעים לפי הסדר".
אגויאן הוא לא הבמאי החשוב היחיד עמו היא שיתפה פעולה בקריירה המרשימה
שעשתה עד גיל 28. פולי הופיעה גם בסרטיהם של וים ונדרס (“don't come knocking”) והאל הרטלי (“no such thing”). “מה שמדהים הוא, שעל אף שהם יוצרים שונים מאוד זה מזה, תהליכי העבודה שלהם דומים. הם מאוד פתוחים לרעיונות יצירתיים תוך כדי העבודה, וכולם לימדו אותי. אבל אטום היה הכי משמעותי עבורי. הוא הראה לי מה יוצר גדול יכול באמת לעשות".
ואז היא שואלת אם אני מכיר את גאי מאדין, הבמאי הקנדי הייחודי ("המוזיקה הכי עצובה בעולם"), שסרטיו הם מחוות לימי הסרט האילם, ושמחה לשמוע שהוא אחד האהובים עלי: “הוא איש נפלא", היא מספרת, “ושקרן כפייתי שמספר סיפורים מטורפים שאתה פשוט חייב לשמוע. את 'המוזיקה' הוא ערך אצלי בבית יחד עם בעלי לשעבר שהיה עורך".
האם העובדה שהיא אישה יוצרת ושחקנית לא הקשתה עליה למצוא מימון לסרטה "בעיקר כשחקנית היה קשה לי להשיג מימון. העובדה הזו פעלה נגדי. מצד שני, זה עזר מאוד ליחסי הציבור של הסרט, אחרי שכבר היה מוכן".
