הכנסת דנה: האם אתרי אינטרנט הם בתי בושת?
האם האינטרנט הוא "מקום"? מה הם יחסי מין וירטואלים, ומה השוני בין פרסום מודעות מין באינטרנט לבין פרסומים שלהן בעיתון או בכרטיסי ביקור והאם צריך להפריד בחקיקה את האינטרנט מהעולם האמיתי? דיון
הבוקר (ג') התקיים דיון בתת הוועדה לסחר בנשים בכנסת, בעקבות הצעתה של חברת הכנסת זהבה גלאון (מרצ) מחודש ינואר, לפיה המילים "ואתר אינטרנט" יתווספו לסעיף 204 של חוק העונשין לפיו "מי שמחזיק או מנהל מקום, לרבות כלי רכב וכלי שיט, לשם עיסוק בזנות, דינו – מאסר חמש שנים". כיום מוגדרים בתי בושת וירטואלים כאתרים פרסומיים בלבד, ולא כאתרים תפעוליים של ממש.
גלאון ציינה כי ביקשה לקיים את הדיון לפני קידום החקיקה, על מנת להבין את הסוגיות הנוגעות לנושא של בתי בושת וירטואלים, שהינו נושא מורכב – זאת בעקבות משלוח הצעת החוק למספר גורמים מומחים שחיברו חוות דעת על הצעתה.
סעיף 205ג' לחוק העונשין, מאפשר פרסום זנות תחת סייגים מסוימים – וכל עוד מדובר בפרסום נפרד מפרסום אחרים. הסעיף תוקן ב-1998 ונועד למנוע את פרסומי מודעות הזנות בעיתונים היומיים, אך הביא לכך שהפרסומים יופיעו בעלונים נפרדים ובכרטיסי ביקור. גלאון ציינה שגם את הסעיף הזה היא רוצה לבטל כליל באמצעות הצעת חוק.
"צריך להיזהר בהגדרות של 'בתי בושת וירטואלים', כי אנחנו נחטיא למטרה", אמר עורך הדין אבנר פינצו'ק מהאגודה לזכויות האזרח, וציין כי הבעיה היא לא בהכנסת "אתר אינטרנט" לחוק. פינצ'וק הביע תמיכה בהצעה לבטל את האישור בחוק לפרסם בתי בושת.
עורכת הדין נעמי לבנקרון מהמכללה למנהל, שהייתה שותפה לניסוח הצעת החוק, ציינה כי מכיוון שהיום האתרים נופלים תחת ההגדרה של פרסום, העונש המקסימלי יכול להיות חצי שנה בלבד על פי האיסור לפרסום, לעומת עונשים כבדים יותר למי שמפעיל בית בושת או סוחר בנשים.
האם הצעת החוק תקשה על האכיפה?
"מה השוני בין פרסום בעיתון, לבין פרסום באינטרנט?" תהה ניר אלקבץ, קצין חקירות בלהב 443 של המשטרה. לדבריו, אם מחמירים את החקיקה, זה עשוי דווקא להקשות על האכיפה, שכן אותם מפרסמים יעזרו באתרים בחו"ל ובמדינות בהן
אין הגבלות חוקיות לעשות כן.
אלקבץ ורב פקד רענן כספי שנכח בדיון ציינו כי הפרסומים הללו משמשים אותם כמקור מודיעין, וכאשר מגיעים בעזרתם לסרסור – ניתן לחקור ולהגיש נגדם כתבי אישום על סחר וסירסור – עבירות מסוג פשע שעונשן חמש עד שבע שנים בכלא.
נציגי המשטרה ציינו כי ב-2007 נפתחו 30 תיקי חקירה בלבד בנוגע לפרסום, אך ציינו גם כי לעיתים תיקי החקירה וכתבי האישום נוגעים למכלול העבירות – במקביל נפתחו 249 תיקים נגד ניהול בתי בושת ו-84 תיקים נגד סירסור.
עורך הדין יהונתן קלינגר, המתמחה בדיני אינטרנט, ציין כי לא ניתן להטיל אחריות על מי שסיפק את השירות והאירוח לאתרים המפרסמים בתי בושת, משום שלא תמיד זה נעשה בידיעתם. יחד עם זאת, קלינגר מציין כי האחריות על האנשים השותפים באופן ישיר להקמת אתרים כאלה ממילא קיימת בסעיף 199 לחוק העונשין.
קלינגר עוד ציין כי הגדרות כאלה של בתי בושת וירטואלים עשויות להוציא מחוץ לחוק גם זנות במשחקי תפקידים או באמצעות תוכנת מחשב (כגון סייבר-סקס).
ניהול או פרסום?
מיכל רוזין, מנכ"לית מרכז הסיוע לנשים, אמרה: "באינטרנט דברים נעשים בצורה אחרת וזה עדיין ניהול מקום. מה יקרה אם תהיה אפשרות לבחור בתמונה אישה, ולהגיע אליה ישירות? זה ניהול לכל דבר”. גם רוזין הביעה תמיכה בביטולו של
סעיף 205ג' המתיר פרסום בתי בושת.
מיכל רוזין הוסיפה בהערת אגב שכיוון שאצלה על המחשב מותקנת תוכנה לסינון אתרים כדי לשמור על הילדים, התוכנה חוסמת את כל התכנים שהיא מקבלת כמנכ"לית מרכזי הסיוע כיוון שאלו מכילים מילים כמו "אונס", “גילוי עריות" ועוד, אך את מילות החיפוש "ציצי" וכדומה התוכנה לא חוסמת, מה שיוכל לשמש את בתי הבושת הוירטואליים כדי להתגבר על הסינון.
לסיכום הדיון, אמרה גלאון כי האבחנות שעלו בדיון חשובות, וכי תפעל לקדם את ביטולו של הסעיף המותיר פרסום, ובמקביל פנתה לנציגי המשטרה וביקשה לחדד את ההנחיות לאכיפה של פרסום באינטרנט.
