מעכשיו אני מסתכלת על מה שיש, לא על מה שאין
אני עומדת בשדה התעופה של מלבורן בדרך לבנגקוק הרועשת, אחרי חודשים של טיול מפנק עם אוסף של חוויות מדהימות לאורך החוף המזרחי של אוסטרליה, ואני לא רוצה לעלות על המטוס, אבל באותה המידה אני כן. לחזור הביתה, לחזור אל עצמי
אותי, שאולי מעדיפה להיעלם בתוך הבלגן שיש שם בחוץ מאשר להיכנס פנימה, מעדיפה להסתכל על האחרים, ההולכים והשבים, לנחש לאן כל אחד הולך, לאן או למי כל אחד בא, לתפור להם סיפור מסגרת, מאשר להיכנס ולצלול לתוך הבלגן שמתחולל אצלי בפנים.
אני עומדת בשדה התעופה של מלבורן בדרך לבנגקוק הרועשת, אחרי חודשים של טיול מפנק עם אוסף של חוויות מדהימות לאורך החוף המזרחי של אוסטרליה, ואני לא רוצה לעלות על המטוס, אבל באותה המידה אני כן. אני מתרגשת לחזור הביתה, לדירה שלי, לכלבה שלי, למיטה שלי, לשירותים שלי, לאמבטיה שלי (אחרי ארבעה חודשים בהם גרים במעונות עם עוד חמישה אנשים בחדר, אין דבר יותר טוב מזה). מתרגשת לחזור לחברים שלי, שבטיול הבנתי שמתגעגעים ואוהבים, ושאני אוהבת ומתגעגעת אליהם, ואפילו לדברים הקטנים שהם החיים שבניתי לי, מסביבי, דברים שאולי אחרים אומרים שעושים לי רע, אבל לי הם עושים טוב.
ומצד שני, אני מפחדת. מפחדת לחזור לשיגרה, לאי עשייה, לתקיעוּת, להתנהלות של להזיז את עצמי בניוטרל, לריקנות הזאת שמרגישים אולי בעיקר כשאין לך בן זוג לחוות איתו את האפור, או שעוזר לך לצאת ממנו, או לפחות לראות אותו אחרת...
מפחיד בעיקר כי אני יודעת שחזרתי קצת אחרת. אני אמנם אותה הדס, אבל אני הדס שבמשך ארבעה חודשים ראתה את עצמה דרך העיניים של אנשים אחרים, חדשים, שבאו ונכנסו לתוך חיי, שלפעמים נשארו קצת יותר ולפעמים קצת פחות, אבל כל אחד ואחת השאירו זכרונות, וכל אחד ואחת לימדו אותי, בדרך בה הם חוו אותי, ודרך הפידבקים שלהם, מי אני יכולה להיות, או אולי מי אני באמת, מי אני מעבר לאקווריום הבטוח והידוע שבניתי וקראתי לו "הדס".
הנה אני, בלונדינית זמנית
אני חושבת שאני יכולה לסכם את מה שנתנו לי כל האנשים האלה על ידי שיחה הזויה ביותר שהיתה לי ביום האחרון של הטיול עם בחור שיכור-משהו, שבא לשולחן שישבתי בו ואמר לי בקול מתנדנד שאני הרבה יותר יפה ממה שאני חושבת ושאני צריכה להבין את זה ולא לתת לאף אחד להתייחס אלי רע. כדי להמחיש את הרצינות של דבריו הוא גם עשה פרצוף דואג, שתק והתאמץ להראות לי שהוא מסתכל לי בלבן של העיניים, בהגזמה, קצת כמו אופרה ווינפרי בראיון רגיש במיוחד. לא משנה שאחר כך נכנסנו לדיון על צבע שיער הערווה (הוא יודע שזה באותו הצבע בדיוק של שיער הגבות. בדוּק), זה אחד מהמקרים בהם אני מעדיפה לתת לזיכרון הסלקטיבי לעבוד, מכיוון ששני המשפטים הראשונים שלו היו די ממצים ודי חזרו על עצמם מכל כך הרבה אנשים שפגשתי.
כן, יש לי משהו עצוב בעיניים
והם צודקים באיזשהו מקום. אני לא מבינה מי אני, לא באמת, ולכן הרבה פעמים אני מוכרת את עצמי בזול. הרבה פעמים אני נשארת במקומות שלא מעריכים אותי ולא עושים לי טוב, רק בשביל לקבל פירור. הרבה פעמים אני פסיבית, נותנת לדברים לקרות, מתוך ידיעה מוקדמת שאני אהיה לא רצוייה, וכך גורמת לדברים לא לקרות. הרבה פעמים אני לא מרגישה אהובה, אולי בגלל שאני לא מרגישה שמגיע לי להיות... וכן, יש לי משהו עצוב בעיניים.
נלסון מנדלה פעם אמר, בנאום מרגש במיוחד, שהפחד העמוק ביותר שלנו הוא לא שמא אנחנו חלשים מדי, הפחד העמוק ביותר שלנו הוא שאנחנו בעלי עוצמה שמעל לכל שיעור. זה דווקא האור שבנו, לא האפלה שבתוכנו, שמפחיד אותנו יותר מכל.
והוא צודק. אז די. נגמר. מעכשיו אני הולכת להסתכל על מה שיש, לא על מה שאין. על החיובי ולא על השלילי. מעכשיו אני הולכת להיות עם אנשים שאוהבים אותי, ורוצים להיות בחברתי, ולא לנסות שאלה שלא ישנו את דעתם ויקבלו אותי. מעכשיו אני הולכת להעריך. את עצמי ואת האחרים שבסביבתי. ואני לא הולכת לפחד יותר. ולא הולכת למנוע מעצמי אהבה, עצמית ומאחרים.
בשדה התעופה בבנגקוק, בדרך הביתה, אני יותר מבולבלת מהרגיל. רוצה ולא רוצה לעלות על המטוס, לא רוצה שהזמן הקסום הזה יגמר, לא רוצה להתמודד עם החזרה לשיגרה, אבל מצד שני, אפילו האבטחה הכבדה של אל על עושה לי לחייך, כי הנה, אני אוטוטו בבית. ובית יש רק אחד, וזה איפה שהלב שלך מונח בו. והלב שלי מונח בישראל, שאמנם לא מושלמת, היא מלוכלכת ורועשת ועצבנית ומעצבנת, אבל היא הבית שלי, ואני אוהבת אותה. וכמו ישראל, כך גם אני - לא מושלמת, אמנם לא מלוכלכת אבל בהחלט בלגניסטית לא קטנה, לפעמים רועשת ולפעמים מעצבנת ומתעצבנת, אבל אני הבית שלי, ואם אני לא אוהַב אותי, מי כן יאהב?
