סיוט של כל הורה

זה הסיוט הכי מבעית של כל הורה: שולחים ילדה לבית ספר בבוקר - דואגים לכריך ופרי בתיק האוכל, להופעה מסודרת, לילקוט מצויד, שלא תאחר, יהיה לה יום טוב, אומרים לה שאוהבים אותה – ובצהריים, בתא שרותים בבית הספר שלה, מישהו רוצח אותה.

כדי להעצים את הסיוט הראו לנו בסרט של שרון גל תצלום על גבי כל המסך של ידה של הילדה המתה, שטופת דם – וגם רגל הראו, בתוך סניקרס ודם. גם ילדים מתים ראויים לכבוד. תאיר ראדה לא זכתה לו ברגעים האלה בסרט "רק תאיר יודעת".

"רק תאיר יודעת".  איך שומרים על הילדים?

מיד אחרי המוות, בטרם נמצא חשוד, ראינו את אמה של ראדה, אילנה, בכל ערוץ טלויזיה אפשרי, זועקת כאב גדול, מאשימה את הרשויות, את משרד החינוך, את ראשי עיריית קצרין, את הדרדרותו התרבותית של הנוער. היא אישה רהוטה למדי, צערה היה חלק מהסיוט הקולקטיבי, ואם הרבתה להגיע לאולפני טלוויזיה כדי להשמיע קול – לא תמיד הגיוני, לא תמיד נתמך דווקא בעובדות – הרי שאין תופסים אדם בשעת צערו.

אלא שעבור משפחתו של נרצח, כל נרצח, שעת הצער נמשכת לעולם. שרון גל יוצא מנקודת הנחה שזה ליבו של הענין, זה מרכז הסרט ועילתו המיידית: שכן עובדות חדשות אין שם, רק הצצה לילדותו של רומן זדורוב שעומד לדין באשמת רצח תאיר ראדה, וכך אנחנו מקבלים את המורה שלו לאנגלית בבית ספר ברוסיה שאומרת כי היה ילד שלא רב. אז מה?

המצלמה אינה מיטיבה

אילנה ראדה היא גיבורת הסרט הזה משום שהיא מתייחסת אל תאיר כאל יישות חיה שמכוונת ומדריכה את מעשיה, מודיעה לה הודעות מעולם שכולו טוב דרך מתקשרת, עומדת בבסיס ההצהרות והאמונות שלה ומבהירה לה כיצד זדורוב אינו הרוצח האמיתי וכי יש כאן כשל גדול של מהמערכות שהביאוהו לדין. האם באמת אי אפשר היה להתעמת איתה בסרט, או עם הגברת המתקשרת, ולשאול שאלה או שתיים קצת יותר נוקבות משאר "איך את מרגישה עם זה"?

יש בדבריה ובהתנהלותה של אילנה ראדה נחישות של כאב עמוק מני ים, אבל

תרגומו של הכאב הזה למדיום הטלוויזיוני אינו עושה עימה חסד. גם המצלמה של גל, שמשוטטת עימה בבית המשפט, בבית ואצל המתקשרת אינה מיטיבה עימה: מכל האנשים, דווקא היא הכי פחות אמינה כשהיא מסרבת לקבל את העובדה שזדורוב נאשם, במקום מי שלדעתה היו צריכים להיות שם, אבל איננו יודעים מי הם.

וכך עובר המוקד ממשפחת ראדה – האב בתפקיד סטטיסט כמעט, אילנה מנהלת את התקשורת והאח רועי פשוט אבל מבלי להיכנס לשאלות עובדתיות – אל עורך הדין של זדורוב, דוד שפיגל, דמות דרמטית שכאילו יצאה מסדרת פרקליטים קלאסית משנות השבעים, וגם הוא זועק, ומביא אל המצלמה חלקי עובדות ומקטעים זעירים של פאזל שאמורים להטיל ספק גדול באשמתו של זדורוב, אבל אין בידיו או בידי שרון גל להציג תמונה מלאה, משכנעת ועובדתית של מה אירע שם ומה לא.

אם היה שם רגע ששבר את ליבי, הוא לא נמצא בזעקותיהם של המבוגרים אלא

בבכיו השקט של ילד אחד, ידיד של תאיר ובן גילה, שמחפש עד היום את הטוק-טוק-טוק שלה באיי. סי. קיו. כאן חזר הסיוט, והוא היה אפקטיבי וכואב וחרישי ועני ממלים גדולות.

כששרון גל אימץ את גישתה של אילנה ראדה, לפיה הפתרון למסתורין מצוי בידיעתה של המתה בלבד, לא סתם קרא לסרטו "רק תאיר יודעת", ובלשון הווה, כאילו אפשר לחלץ את הידע הזה מן המתה, הוא פנה לקהל גדול מאוד של שוחרי אובות וידעונים ומתקשרות ומנחשים.

אינני נמנית עימם ולכן חסרו לי בסרט ניתוחים קצת יותר רציונליים של מה אירע ומה לא, ומי יכול היה לרצות לפגוע בתאיר דווקא ומי לא, ומה באמת קרה בחקירתו של זדורוב, ומה לכל הרוחות עושה משרד החינוך כדי שילדים שאנחנו שולחים בבוקר לבית הספר ישובו הביתה. בכל המובנים האלה, הסרט הוא כשלון.