מכל ההנאות, למה רק סקס מתחבר למוסר?
סקס הוא ההנאה הכי עוצמתית, ולכן נוטה להפרזות יותר מכל הנאה חושנית אחרת. סקס מוגזם נחשב סקס מופקר. אבל מה זה בכלל סקס מוגזם? מה יש בסקס שאין בתענוגות אחרים?
איך להסביר שמכל תענוגות החושים, רק החושניות המינית מתחברת בתודעה שלנו למוסר? אנחנו נהנים להביט, לאכול, לשתות, להקשיב, להריח ולגעת ולמשש, אבל כל אותן הנאות נראות לא רלוונטיות למוסר, אלא אם הן מתחברות לסקס. ביוון עתיקה דיברו על שלושה תיאבונות יסוד – לאוכל, לשתייה ולסקס, אבל רק התיאבון לסקס נראה להם רלוונטי למוסר. למה?
המחשבה הראשונה העולה על הדעת היא שיחסי מין, בשונה מהנאות חושים אחרות, הם יחסים עם אדם נוסף, ואדם נוסף דורש התחשבות. אבל המוסר אוסר, או אסר, בתרבויות שונות, גם סקס שאינו פוגע בזולת, כמו סקס של אדם עם עצמו (אוננות, או הנאה מפנטזיות ארוטיות), כמו יחסים בהסכמה מלאה של כל המעורבים (יחסים מחוץ למסגרת הנישואים, יחסים חד-מיניים ויחסים רבי משתתפים), וכמו יחסים מסוימים שהם אך ורק בין בעל לאשה (איסור מגע בימים מסוימים).
מחשבה אחרת שבאה בחשבון היא הדאגה לדורות הבאים. אין הנאות חושניות אחרות שהתוצאה שלהן יכולה לפגוע בצאצאים לעתיד. אבל מעניין שדווקא החברה המודרנית, שמקדשת את הדאגה לילדים אולי יותר מכל חברה אחרת, או לפחות כמו החברות הדאגניות ביותר, היתה לתרבות מתירנית המשחררת את הסקס מרוב המגבלות המוסריות שהיו נהוגות בעבר. החיבור בין סקס למוסר נשאר, אבל עם פחות איסורים.
למה לא סקס פומבי?
רק לא להפחיד סוסים - וילדים
נאוה לרנר
קיום יחסי מין בפומבי הוא פנטזיה אנושית שכיחה למדי. סקס בפרהסיה אינו בהכרח השתגלות סוערת על ספסל בגן הציבורי, אלא מתייחס לכל סוג של פעילות מינית במקומות בהם קיימת אפשרות שאנשים אחרים יראו אתכם. לא לפחדנים
למה, לעניין זה, מותר לאכול בפומבי, ואפילו בצורה מופרזת, ואסור לקיים יחסי מין בפומבי? מה הקשר בין דאגה לצאצאים לבין מקום הרבייה? למה לכפות אינטימיות על זוג מאוהב, בעל ואשה, מקודשים זה לזו כדת וכדין ונאמנים עד כלות?
בקיצור, מה יש בסקס שאין בהנאות אחרות?
בין הפקרות למתינות
אני ממליץ לקרוא את ספרו של מישל פוקו "תולדות המיניות, כרך II" (תרגום לעברית: הילה קרס) שיצא באחרונה לאור בהוצאת "רסלינג". פוקו בוחן את סינדרום המין והמוסר על פי תובנות של החברה היוונית הקדומה, תובנות שיש בהן לדעתי עניין רב גם לאדם המודרני.
פוקו טוען שהתרבות היוונית לא התייחסה אל המעשה המיני כאל רע בפני עצמו. היא שונה בכך מהנצרות, למשל, שטיפחה את המיתוס של החטא הקדמון. התענוג ככלל נתפס כצורך טבעי והכרחי, שיכול להיות רע או טוב בהתאם לנסיבות. אוכל, שתייה וסקס כולן הנאות שאין סיבה להתנזר מהן. למרות זאת, כותב פוקו, ככל שההנאה המינית "היא טבעית ואפילו הכרחית, היא עדיין אובייקט לדאגה מוסרית".
ההבדל בין ההנאות נמצא בעוצמתן. התיאבון לסקס, לדברי אפלטון, הוא "העז ביותר שבין אהבותינו". כתוצאה מכך, הסקס לוחץ על הגבולות שקבע הטבע לתענוגות. העוצמה של ההנאה המינית, כותב פוקו, "סוחפת אותנו אל מעבר לסיפוק הצרכים". היא יוצרת בנו "נטייה למרד" נגד הטבע. "הטבע העניק ליצור האנושי כוח הכרחי ומפחיד זה, שתמיד שש לחרוג מעבר למטרה שלשמה הוא נקבע".
כאן, בעוצמת ההנאה, מצויה הסיבה למעורבות המוסרית.
המוסר היווני, לדברי פוקו, התעניין פחות בפרקטיקה המינית ויותר בעוצמה שלה. "זו חלוקה שבין יותר לפחות: בין היעדר רסן לבין מתינות". האדם המוסרי יכול לקיים יחסי מין בצורות שונות, אבל תמיד במידה הראויה. האדם המופקר הוא זה שמפריז ביחסי מין. החטא, לדעתו של אריסטו, הוא בסך הכל עניין מידתי - יחסי מין שאינם במקום הראוי ואינם בדרך הראויה. סקס ש"מציית לטבע", קובע אפלטון, הוא סקס מתון, ולכן מוסרי, בשונה מסקס ש"אינו מציית לטבע".
ההפרזה, לפי התרבות היוונית, יכולה לבוא לידי ביטוי גם על פי אופי התפקידים של השותפים בסקס. התפקיד הפעיל (הזכרי) יוצר פוטנציאל של הפרזה בדרך של כפייה, אלימות והשפלה. "גברים מבוגרים וחופשיים" שממלאים את התפקיד הפעיל, יכולים להיות רודנים, אלימים ומשפילים כלפי "נשים, נערים ועבדים", שמאיישים את התפקיד הסביל.
נוסיף, במאמר מוסגר, שספרות המוסר לא היתה אדישה גם לאכילה ושתייה בהפרזה. אבל משום שאותן הנאות "מטרידות" פחות, ללא שום השוואה לטרדות הסקס, הקשר בין מוסר ואכילה ושתייה הלך ונחלש במהלך הדורות, במקביל להתחזקות הקשר בין מוסר לסקס.
מקום, מועד ושותף ראויים
מטרתו של מוסר המין ביוון העתיקה היתה למתן את ההפרזה המינית. יש לכך היבטים שונים (הציטוטים להלן הם מספרו של פוקו):
מקום ראוי - מספרים על דיוגנס שאונן לעיני כל בכיכר העיר. לשיטתו, "אם אין כל רע באכילה, אין גם כל רע באכילה בציבור", ומאליו כך גם לגבי התנהגות מינית שאין בה כל רע. התרבות היוונית, לעומת זאת, הבחינה בין ההנאות. אכילה בציבור אינה הפרזה, בעוד שסקס בציבור הוא כן הפרזה.
מועד ראוי - ראוי לקיים יחסים מיניים "בתקופה בה הרבייה לא רק אפשרית, אלא גם הצאצאים בריאים, נאים למראה וחסונים". לא ראוי לכן לעסוק בסקס בגיל צעיר מדי ובגיל מבוגר מדי. בנוסף, יש גם לבחור את שעת היום הנכונה. "מומלץ להעדיף את הערב", כי הערב נוח לגוף ויש בו "החשיכה (ש)מעלימה מן העין תמונות בלתי ראויות". יש גם לדאוג שהעיסוק בסקס לא יגרום לאדם לסטות מעיסוקיו. סוקראטס מוסיף לכך את גילוי עריות. גילוי עריות, לדעתו, הוא סקס בין הורה, אב או אם, לבין ילדיהם שעדיין לא הגיע זמנם לסקס. אבל, סוקראטס מוסיף גם נימוקים אחרים.
שותף ראוי - לא עושים סקס עם כל אחד ואחת, אלא רק עם שותפים מתאימים. הגישה הזו מתאימה לכל התרבויות. אבל בעוד שכל התרבויות התבססו על כללים אחידים כמו לגבי גיל (איסור לסקס עם כל הקטינים) ולגבי מגדר (איסור על סקס חד-מיני, בכל מצב שהוא), היוונים לא התבססו על כללים אחידים. אין, למשל, איסור סוחף על יחסי מין עם נערים, או בין גברים, אלא איסורים שמתייחסים למשתנים האישיים של כל אחד מהם. סקס שאין בו התחשבות במצבו של השותף הוא סקס מופרז.
"המניח לתענוגות לשלוט בו"
סקס מופרז פוגע גם באדם עצמו ולא רק בשותפיו, כפי שאפשר ללמוד מהדיאלוג הקצר שמצטט פוקו מספר הזכרונות של כסנופון, היסטוריון בן תקופתו של סוקראטס:
"אמור לי, אואתידמוס, מאמין אתה שהחופש הוא נכס נעלה ונהדר, בין ששייך הוא ליחד או למדינה?"
"הוא הקניין היפה ביותר שיכול להיות לאדם", השיב אואתידמוס.
"אך המניח לתענוגות לשלוט בו, ובעקבות זאת אינו מסוגל לעשות את הטוב, האם תחשוב אותו לחופשי?"
"כלל וכלל לא", אמר.
הדיאלוג מלמד על הפרדוקס של החופש: אדם חופשי הוא אדם שמרשה לעצמו להתענג כרצונו, אבל ההפרזה בתענוגות מאיימת על חופש האדם.
מומלצים
