הריון? עכשיו? למה למהר? הרגע התחתנו, לא?
ימים הסתובבתי עם המקלןן בתיק, שולפת אותו בטעות בתור לבנק בתור עט, דוחפת אותו לכיס, זורקת ואוספת מהפח, תולה אותו על המחשב של הזוגי כדי שיפענח בכוחות עצמו את התוצאות, ובמקביל מנסה לשחזר את השיחות שלנו בנושא
הוא התגלה בטיימינג לא מתאים, בפני האדם הלא נכון ובמקום בלתי צפוי בכלל. ההריון הסמוי והאקס המיתולוגי שלי סוף סוף נפגשו להם. זה עתה נמלטתי מפגישה, עוצרת את הבחילות המפלסות דרך במעלה הגרון, מחפשת פינה להתחבא בה עד שיעבור הגל המצמרר, ואז הוא הבחין בי, עומדת מסוחררת, תופסת שני עמודים ומחפשת ביניהם שיווי משקל, כמו שעמדתי בזמנו, כשרק הכרנו והיינו ניצבים זה מול זו מתחת לבניין שלו, מחבקים עמודים, מסתכלים על השמיים. זו היתה תקופה בה היה לי כוח סבל אינסופי - עמדתי איתו שעות, על עקבים, מותשת מיום עבודה, שיכורה מבירה, עצבנית ממיגרנה קדחתנית, ולמרות המבטים המפצירים שלי הוא מעולם לא הזמין אותי להיכנס פנימה ואני לא העזתי לבקש.
התשישות הופכת את ההריון שלנו להריון שלי, וגם בבדיקות הוא מביט חצי המום חצי עמום בעוברית המתפתחת ובי, הבוכה, שצועקת "אני פורשת" עם כל קילוגרם, ומתוך עייפות מצטברת. "איך תהיי אמא? את כזאת ילדה!" מטיח בי הזוגי, וגם לי יש ביקורת על כישורי האבהות העתידיים שלו, אותה הוא מבטל מיד, כי איך בת לאם חד הורית שלא הכירה מעולם את אביה יכולה לדעת משהו על אבהות ראויה.
ועכשיו הוא מזנק עלי, לש את הכתפיים השמוטות, מסתכל לי עמוק לתוך האישונים, כאילו לא הפסקנו לדבר לפני שש ורבע שנים, כאילו הוא לא התעלם ממני בבתי קפה, בקניון, ברחוב, רואה את העולם דרכי. פתאום אני קיימת בשבילו, עכשיו הוא מרגיש בטוח בקירבתי - יש לי בטן ואין סיכוי שארצה אותו בחזרה. הוא עם אנשים, שני עמיתים לעבודה, מציג אותי ומבטא לראשונה את שמי בקול רם, בפומבי. הם לוחצים לי את היד ואני משפילה ראש ולפתע הבטן עומדת בינינו, לא התשוקה והכמיהה של פעם, החלומות שלי על כך שיהיה לנו סיפור אהבה אמיתי, שנתחתן, שנביא ילדים, שהוא לפחות יספר עלי להורים שלו, את כל אלה החליפו המציאות והבטן החדשה שלי.
כל כך הרבה חודשים חיפיתי על הבטן, לובשת בגדים עבים, כמה שיותר שכבות ותחתונים מחטבים וחגורות בטן הדוקות וסוגרת תמיד את המעיל גם בחללים מחוממים להחריד, פוגשת אנשים רק בישיבה ולא קמה עד שהם הולכים וחיה כרגיל, עם הבחילות וההתעלפויות והריצות היומיומיות למוקדי חירום ומכחישה בפני כולם - הריון? עכשיו? למה למהר? הרגע התחתנו, לא?
איפה הכי רומנטי בארץ לברוא את היצור הקטנטן?
אפילו לזוגי שלי לקח לי זמן ואומץ להתבשל ולספר בכנות שזה כבר קרה, גם אם הוא לא בדיוק רצה או עיכל או תכנן שזה יקרה לנו. אף פעם לא ישבנו ודיסקסנו או הסכמנו או קבענו דד ליין כמו זוגות אחרים, שעושים הכל יחד, מחליטים אם מבחינה כלכלית כבר אפשרי להרחיב את המשפחה ואיפה הכי רומנטי בארץ לברוא את היצור הקטנטן. מתייעצים עם חברים מנוסים כיצד תשפיע ההתרבות על התא הזוגי, חושבים על שמות פוטנציאליים ועוברים בהתרגשות מפליאה ליד חנויות לתינוקות ומסמיקים או מסתכלים יחד בקטלוג מוצרים ומפנטזים על החזות והמראה של השילוב הגנטי ביניהם.
ואילו אני, אצלי הכל מהרגע להרגע, בחופזה היפראקטיבית אני נעה, מעבר דירה תוך שעות מחתימת ההסכם, חתונה שהתקיימה שבועיים מיום שנקבעה והריון שהצליח להתגבש לאחר קבלת אור ירוק מרופא הנשים.
מספר ימים הסתובבתי עם המקלןן בתיק, שולפת אותו בטעות בתור לבנק בתור עט, דוחפת אותו לתוך הכיסים, זורקת ואוספת מהפח, תולה אותו על המחשב של הזוגי כדי שיפענח בכוחות עצמו את התוצאות, ובמקביל מנסה לשחזר את השיחות שלנו בנושא – "רק לא לפני החתונה", ביקש הזוגי בדרכו השמרנית, זה מה שרץ לי בראש בהקשר הזה, לא "לא רציתי", לא "אני לא מוכן", לא "בואי נדבר על זה אחרי שאקבל קידום בעבודה".
החתונה הרי כבר היתה, אז עכשיו יש הריון. והזוגי שמח שהוא רואה את המקלון ומלטף אותי, שבוכה, כי בעצם אני לא בטוחה שאני שלמה עם מה שעשיתי לנו, או שזו סתם התפרצות הורמונלית ראשונה מתוך עשרות שילוו אותנו בחודשים הבאים ויטלטלו את הזוגיות שלנו עד שכבר לא נזכור כיצד שמרנו בעבר על סטטוס קוו.
מרגע שיצא הסוד הזוגי רוצה לספר לכולם, האצבעות שלו מחייגות אוטומטית לאמא שלו ולחברים, הוא מעוניין לשתף את כולם בהריון שלנו, אבל אני לא מניחה לו. כל ייסורי המצפון רודפים אותי לפתע, הרגעים המיוחדים שלנו שישתנו בלי היכר.
חמש שנים יחד זה המון זמן איכות זוגי
עוד מבט:
מצטערת, הריון נראה לי חילול הגוף הנשי
מאי לוין
אין חובה להסכים לגבי פוליטיקה, תחביבים או כל נושא אחר בעולם, אבל ילדים? זה חמוד ומקסים ומתוק, ומי שלא חושב ככה הוא פסיכופת מסוכן. לפעמים אני מרגישה בגרסה משונה במיוחד של "חוטפי הגופות", ואם חלילה אנשים יידעו שאני לא "מהם", קשה לדעת מה יקרה לי, אז אני שותקת. עד עכשיו
אבל למה לא בעצם? אני מחשבת לעצמי שאנחנו כמעט חמש שנים יחד, וזה המון זמן איכות זוגי. כל מה שאנחנו רואים לאחרונה סביבנו זה זוגות עם ילדים, לפעמים נדמה שאנחנו הזוג היחיד שטרם התרבה בשטח. ואני רוצה גם, להרגיש שוב שייכת לקבוצה, מבליגה על החברות הרווקות שעוד לא בכיוון, שעושות תואר ראשון נוסף, שרק עכשיו נוסעות לטיול הארוך בחו"ל, ונצמדת לזוגות עם הילדים, בעלי הבית עמום האורות, שמריח מטלק ומלא בחמימות מלטפת. אותה אני מחפשת לייבא אל תוך הדירה השכורה שלנו, שלפתע נראית לי ענקית ושקטה מדי ויש בה גם חדר מרווח, שהפכנו לסוג של מחסן ויכול להיות חדר ילדים למופת.
בתחילת ההריון אנחנו אדישים, מתייחסים לזה כמו סוג של מחויבות, מתחילים לחשוב מאיפה נגייס כסף ומי יחנך ועל פי איזו תיאוריה. זו אשמתי, אני זו שחוששת לחשוף את ההריון שלנו בפרהסיה ולהפוך אותנו כל כך מהר למשפחה. אבל הזוגיות שלנו משתנה מהר מכפי שחשבתי – אנחנו עוברים לישון בחדרים נפרדים, כאבי הגב והצורך בכוך משל עצמי מדירים את גופי הרחק מגופו הנעים של הזוגי אל הספה בסלון, ורק בלילות לבנים אנחנו נפגשים במסדרון, מתנשקים בזריזות בדרך לשירותים. לפעמים הוא בא ומפנק אותי בבהונות, אבל בבטן אני כמעט ולא נותנת לו לגעת.
עוד משהו:
אמא שלי שכבה עם מישהו, וכך נולדתי
קורן דור
אפילו עכשיו, בעידן של ילדי מבחנה ומשפחות מכל המינים, אנשים מתפלאים מחדש כל פעם שאני אומרת להם שאין לי אבא ושאמא שלי הביאה אותי מחוץ לנישואים
בקורס הכנה ללידה אנחנו יושבים על כדורי פיזיו צבעוניים, מנסים לנשום בקצב, אבל לא מצליחים לנשום באחידות. אני מתנשמת והזוגי מתקן אותי, גם הנשימות שלי כבר לא מוצאות חן בעיניו, ויותר מכל הוא נבוך לראות את כל הזוגות סביבנו מעסים זה את זה, משתוקקים לחוות יחד את הלידה הקירבה, ורק אני מסלקת ממני את זרועותיו בתירוצים "כואב לי, אתה צובט אותי, די זה מדגדג".
איך נריב כשהבטן הזו תהפוך לילד שיבין משהו?
דווקא בתקופה שאמורה להיות פסגת האושר אנחנו מתרחקים, מחכים למועד הלידה, פוחדים לחוד. כלפי חוץ מעמידים פנים שהכל שמח ובפנים יושבים ומסתכלים על הבטן ולא יודעים מה לעשות איתה ואיך נריב כשהבטן הזו תהפוך לילד שיבין משהו.
רק בסיום הקורס, לאחר כאסח רציני בחנייה של בית החולים, אנחנו משלימים. הסיור בחדרי הלידה מעמיד בפנינו את ההתרחבות העתידית כעובדה מוגמרת. אנחנו אוטוטו הופכים מזוג נאהבים לזוג הורים, וזה מספיק כדי להחזיר אותנו לימים של אחרי החתונה. כמו אז, אנחנו מרגישים את ההתרגשות של התחלה חדשה.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
