חכה כשאבא יגיע

ביום ראשון הקרוב (15 ביוני) יחגגו בארצות הברית את יום האב, המצאה שעוד לא הגיעה לישראל. אז ניצלנו את התירוץ הקלוש הזה בשביל לעשות כבוד לאבות הטלוויזיונים הגדולים שחינכו אותנו, ניחמו אותנו, הצחיקו אותנו ולעיתים גם קצת הפחידו אותנו, לא פחות מאלה שאחראים על הולדתנו. כי גם אבא יש רק אחד. 

אל אחד

מי שעקב אחרי אל בנדי במהלך 11 העונות של "נשואים פלוס" וחווה איתו את כל רגעיו הגדולים, יודע שאין אדם שיותר שונא את עבודתו, אשתו, שכנתו, משפחתו ובכלל, את החיים עצמם, יותר ממנו. אבל מתחת לפני השטח ועמוק בלבו הגדול, בנדי אוהב את משפחתו יותר מכל.  

"נשואים פלוס", אל ופג בנדי. אהבה אמיתית (צילום: גטי אימג')

(אור ברנע)

אב המשפחה

"הסופרנוס". גם מי שמביט בו מאחור יודע מי הוא 

אם בטעות היינו נולדים בניו ג'רזי, אין ספק שאנתוני ג'וניור היה מנצח את כולנו. שירות צבאי מזהיר? תמירו אותו בגביית דמי חסות באלימות. ג'וב בכיר במשק? מה זה לעומת בעל חברה לא ברורה לאיסוף אשפה, מועדון חשפנות מצליח ומכירת ציוד גנוב? תוסיפו קמצוץ של מעקב תמידי של סוכני הבולשת הפדרלית, ותקבלו מתכון מנצח למדליית הזהב.

אבל יותר מהכל, טוני סופרנו הוא דמות אב מיתולוגית עבורי בגלל דבר והיפוכו: מודעות עצמית וחוסר מודעות עצמית. מודעות עצמית, שבאה לידי ביטוי ביכולת לפתוח את המטענים המודחקים בפני פסיכולוגית מצודדת. האבות שלנו שנולדו עם הקמת המדינה, שמרו הכל בפנים. אם רק היו מסוגלים לשכב על הספה ולבכות, המדינה היתה נראית אחרת.

חוסר מודעות עצמית? כמה עוגמת נפש נחסכה מכולנו בכך שאבותינו לא הסתובבו בבית בחלוק לא מחמיא או לבשו חולצות שהיו גורמות למשטרת האופנה להכניס אותם למעצר מינהלי של חצי שנה. מצד שני, תראו לי שוטר אחד ממשטרת האופנה שהיה מעיז לנשום כשהוא עומד מול בעלה של כרמלה.

(עודד שלו)

פרנק בלאק

במבט ראשון, פרנק קוסטנזה הוא אולי האב הכי תמהוני, הכי נוירוטי, הכי פסיכוטי שנראה אי פעם על גבי המסך הקטן. איש קטן ומורמר, חסר כל זיקה למציאות. אבל פרנק הוא לא סתם קריקטורה: כמו כל דמות קומית מוצלחת, הפסיכוזות שלו הן רק גרסה מוקצנת לתכונות שמסתתרות להן מתחת לפני השטח כמעט בכל אב.

"סיינפלד". קוסטנזה בפעולה 

הרי מי מאיתנו לא מצא עצמו כילד מתבונן בפליאה באביו ומנסה לפענח את הדחף הנקמני העז שטמון בו, בין אם כשהוא נוהג ונצמד באובססיביות לנהג אחר, מהסיבה הפשוטה שזה העז לחתוך אותו חצי שעה קודם לכן, או כשהוא מדליק את מערכת הסטריאו הביתית בווליום בלתי נסבל רק כי השכנים, ברוב טפשותם, לא שמרו על השקט בין שתיים לארבע?

אז נכון, מדובר אולי בזוטות, לפחות למראית עין: אבל האמת המרה היא שגבול דק ומטושטש במיוחד מפריד בין הפרנציפים הקטנים על הכביש או בשכונה, לבין רכישת דירה בפרויקט "דל בוקה ויסטה" רק בשביל לעצבן את ההורים של ג'רי. וכמו בכל דמות אב נערצת, גם בפרנק מסתתרת איזו עוצמה מיתית וגולמית, כזו שנחשפת רק מפעם לפעם - במבחני הכוח של חגיגות ה"פסטיבוס" או כשהוא חושד שקוזמו קרמר מנסה לגזול ממנו את האשה שאיתו.

כך שבעצם, פרנק אולי לא תמהוני כפי שנראה לנו, ואולי בכל אבא נורמלי-לכאורה מסתתר לו בפנים איזה פרנק קוסטנזה קטן, שרק מחכה להזדמנות המתאימה לחשוף את ראשו הג'ינג'י ולהכריז קבל עם ועדה: "Serenity Now!!!".

אבהות בהפרעה

עם אבא כמו ג'ורג' בלות' סניור שאוהב את ילדיו אבל משחרר באופן קבוע נפיחה לכיוון הכללי שלהם, ואמא כמו לואיז ("אין ברים בבתי חולים? זו הסיבה שאנשים שונאים אותם!"), מייקל בלות' יכול היה לצאת כמו אחותו לינדזי - צמחונית סלקטיבית ("אני נגד עור, אבל לא נגד מה שבתוכו. אנשים צריכים לאכול בשר") שלא מסוגלת לייצר דמעות, כמו אחיו באסטר שיצא עם אישה שהחליפה לו חיתולים בינקותו ("בגלל זה היא לא נראתה מופתעת") ומאוהב באמו, או גרוע מכך: קוסם, כמו אחיו ג'.ו.ב ("טה דה!").

"משפחה בהפרעה". כנגד כל הסיכויים 

אבל במקום זה הוא הפך לדבק שמאחד בין חלקיה המפוררים (השתויים, הכלואים, המרוששים) של משפחת בלות' המיליונרית שירדה מנכסיה בעקבות תעלולי חשבונאות המס של אב המשפחה. כי מייקל הוא האצילי מבין בני שבט בלות', הפראייר, הטיפש.

מייקל הוא לא רק אח ובן טוב, אלא גם אבא (חד הורי) מצוין. אמו לא יכלה להניק אותו (בגלל החיבה היתרה של אביו לצביטת פטמות), ובכל זאת הוא הורה אוהב ולוביסט של מוסר וכנות, תכונות שבני המשפחה שלו נולדו בלעדיהן.

לבנו הוא קרא ג'ורג' מייקל ועצם העובדה שהוא כיוון לשלב בין שמו לשם אביו, ולא התכוון לקרוא לבנו על שם הסינגר-סונגרייטר המפורסם, מעידה כאלף ג'ורג' מייקלים על כוונותיו הטובות, ותוצאותיהן, הכמעט תמיד, הרסניות.

ג'ורג' מייקל גדל אמנם להיות מתבגר אחראי ונבון, למרות שהוא מוכר בננות קפואות למחייתו, מאוהב בבת דודתו ונעזב על ידי חברתו הראשונה אחרי שהשתתפה בתחרות יופי (פנימי). מייקל מנסה לשמור על ג'ורג' מייקל, זך בנפשו ומאוחד עם משפחתו, דבר והיפוכו במשפחת בלות' מעוכבת ההתפתחות. אבל מייקל החליט שלמשפחה, בניגוד לאמת עליה, לא מתנכרים. אחרי הכל, הוא זה שלימד את ג'ורג' מייקל שהדבר החשוב ביותר בחיים הוא ארוחת בוקר. סליחה, משפחה.

(מירב קריסטל)

הייל אבא

ילדים שגדלו וחונכו על ברכיו הטלוויזיוניות של ביל קוסבי בטח הרגישו שמשהו התפספס כשפגשו לראשונה את דמותו של הניאו-נאצי הפסיכופט ורן שילינגר. החינוך שהעניק רופא הנשים החביב מברוקלין, שהתבסס על שיטת המקל והגזר, נראה חיוור לנוכח האמצעים הדידקטיים של האסיר מאוז, שדגל בשיטת המקל והמקל.

"אוז", שילינגר. חפש את האב 

שילינגר, שעמד בראש האחווה הארית בבית הסוהר אוזוולד, נשלח לכלא לאחר שתקף את סוחר הסמים שמכר הרואין לבניו. למרות כל הבעיות של משפחת שילינגר, החינוך שהנחיל האב לבניו כנראה חלחל, משום שבנו הבכור אנדרו נשלח בעצמו לכלא אחרי שהשתתף בלינץ' של אדם שחור. אבל ההצלחה היתה רק חלקית: אחותו נישאה ליהודי, ושילינגר בתגובה התכחש לקיומה מאותו הרגע.

יכולנו לסלוד ולהזדעזע משילינגר בתור אדם ואב, אך לא ניתן היה להתכחש לעובדה שהיו לו עקרונות, מעוותים ככל שיהיו, והוא דבק בהם עד הסוף. קוסבי, כשרצה להיות קשוח, נהג להדגיש לילדיו ש"כל עוד אתם חיים מתחת לגג שלי, תחיו לפי הכללים שלי". אולם בפועל ידעו הילדים שניתן לכפר על כל מעשה רע באמצעות מבט מבויש לרצפה ושינון המנטרה "מצטער, אבא". לעומתם, ילדיו של שילינגר ידעו שכדאי מאוד להישמע לכלליו, אחרת אבא עלול לרצוח אותך ולגרום לזה להיראות כמו מנת יתר של הרואין מקולקל – כפי שאנדרו למד על בשרו.

(נתנאל שלומוביץ)

צהוב זה טוב

"השעה 11 בלילה”, בישר קריין הטלוויזיה בדרמטיות, “אתם יודעים איפה הילדים שלכם?” שאל. "אמרתי לך אתמול בלילה", השיב הומר סימפסון למסך בעצבים, "לא!”. הוא לא קם לחפש את בנו בן ה-10. "איפה בארט?” תהה לעצמו במקום, “ארוחת הערב שלו מתקררת ונאכלת”, אמר תוך שהוא גונב מהאוכל שהכין לבנו.

זהו הומר בקליפת האגוז.

"הסימפסונס", הומר ומארג'. אי שם מסתתר לב גדול 

כשמפצחים את האגוז הזה, מגלים מצב מתקדם וקשה מאוד של ריקבון. מדובר באלכוהוליסט, גרגרן, עצלן, נצלן, רמאי, חם מזג, אלים, חסר רגישות ויותר מהכל - פשוט דביל. הוא ימרה את פי אשתו וינהל איתה יחסים המבוססים בעיקר על שקרים, יחנוק את הבן שלו (גם בבית וגם במקומות ציבוריים), יזלזל בצמחונות ובהומניות של בתו הרגישה, וישכח שבכלל יש לו תינוקת בשם מרגרט (או מגי).

רק לעיתים נדמה שעמוק מתחת לחולצה הלבנה וחזהו הצהוב, מסתתר לב פועם. אפשר אפילו לדעת את זה בוודאות, משום שאותו לב כבר חטף ארבעה התקפים בו זמנית.

על אף כל התכונות השליליות שלו, והעובדה שמדובר באנטי-גיבור-האב בהתגלמותו, יש משהו קסום באיש הזה שמצליח לתפקד כבר קרוב ל-20 שנה כראש המשפחה האמריקנית הגרעינית מהוותיקות ומהפורסמות בטלוויזיה. בעולם האמיתי, המשפחה מזמן היתה מפורקת לחתיכות. אך אם מסתכלים עמוק, אפשר לראות אהבה במשפחה הזאת (או לפחות נסיונות לפיצוי מצד הומר).

הוא קנה לליסה את הסקסופון (או "סקסמופון") שהוא כל כך שונא תוך שהוא מוותר על מזגן בשיא החום. בשביל להציל את חייו של בארט הוא התגלש על סקייטבורד במדרון התלול ביותר ונחבל בכל גופו (פעמיים), ואת מארג' הוא מנסה לכבוש בחזרה עם אינספור מחוות רומנטיות, כולל חתונת הפתעה מחודשת – הפעם בטקס מכובד בנוכחות כל החברים.

ומגי? המילה היחידה שהתינוקת השתקנית-אך-חכמה אמרה בלמעלה מ-400 פרקי הסדרה (עד שיצא הסרט) היא "אבא". ואם זו לא אהבה ללא תנאים – אינני יודע אהבה מה היא.

(אהוד קינן)

רד עלינו

בעולם של היום, יש מי שעשוי לראות ברד פורמן אב מתעלל. בואו נגיד שההשפלות המילוליות שהוא מרעיף על בנו אריק, גיבור "מופע שנות ה-70", ובראשן כמובן "Dumbass", שהפכה לסימן ההיכר שלו, לא היו עוברות את יצחק קדמן. בכלל, קללות שכוללות את המילה "תחת" חביבות עליו: כשלא אכפת לו ממשהו הוא אומר שלא היה שם "תחת של עכברוש", וכשמשהו מעצבן אותו, בעיקר הבן שלו, הוא מוצא וריאציות יצירתיות על המונח "לבועט לך בתחת": "קדחת חור ברצפה שלי, ועכשיו הרגל שלי תקדח חור בתחת שלך", למשל.

"מופע שנות השבעים". בתחת 

רד (רג'ינלד), שלחם במלחה"ע השניה ובמלחמת קוריאה, הוא במידה רבה תוצאה של העידן בו גדל, עולם שבו גברים לא מדברים על רגשותיהם ומשחקי כדור הם חלק בלתי נפרד מהחיים. מההיבט הזה קל לראות איך הרגישות והחנניות של הבן שלו ממלאים אותו בתימהון בכל פעם מחדש. רק כשהוא רואה כשאריק ודונה מתחילים לעשות סקס, מתגלה אצל רד שביב של הערכה כלפי פרי חלציו.

זה לא שרד לא מסוגל להראות חיבה: אל בתו, לורי, למשל, הוא מתיחס כנסיכה טהורה, למרות שמדובר בבחורה תככנית ושקרנית. הוא גם לא מסתיר את העובדה שהוא מאוד מחבב את הייד, החבר של אריק שהוא ואשתו קיטי אימצו רשמית. רק עם אריק קשה לו. אה, וגם עם פז, שמוציא ממנו את כל שנאת הזרים והגזענות שיש בו.

מי שמחפש מניעים פסיכלוגיסטיים להתנהגותו של רד, יכול למצוא אותם בפרק 14 של העונה הראשונה. כשאשתו קיטי שואלת אותו למה הוא כל כך קשוח עם אריק, רד עונה: "מאותה סיבה שאבא שלי היה קשוח איתי, כדי להכין אותי לעולם הזה!".

ובכל זאת, אחת לכמה עונות, רד מגלה צד רך באישיותו, ומודה שהוא אוהב את בנו. בעונה הראשונה, למשל, זה קורה לו כי הוא פשוט שיכור. בעונה השביעית, כשאריק עומד לטוס לאפריקה, רד אומר לו: "אני רוצה שתדע שאתגעגע אליך, ואני אוהב אותך, ותיהנה בטיול... ואם תאבד את האולר שנתתי לך, אין לך מה לחזור הביתה".

אמריקן דאד

"שכחתי, ההתאחדות הפסיכיאטרית של אמריקה קבעה שזו לא מחלה. חבל, הייתי יכול להקים קרן על שם סטיבן קרינגטון לחקר המתרוממים. עכשיו, אם תסלח לי, אני צריך ללכת להתחתן". הציטוט הרגיש הזה (תרגום חופשי לגמרי), מופת לאב שמקבל בחום את יציאת בנו מהארון, מגיע מאחד האייקונים של טלוויזיית הטראש האמריקאית, בלייק קרינגטון, הפטריארך ב"שושלת".

"שושלת". בלייק קרינגטון ואלקסיס 

בעונות הבאות של הסדרה עברה הדמות תהליך של עידון ומיתון רציני, הרבה בהשפעת השחקן שגילם אותו, ג'ון פורסיית. כנראה שפורסיית הבין איזו מראה מציבה הדמות מול הקהל האמריקאי, ונחרד. כי קרינגטון של תחילת הסדרה היה חתיכת בנזונה קשוח. "סלף מייד מן" שעשה כסף מנפט, מרפקים חדים ועקרונות מוסריים מפוקפקים.

איש עשיר שמשקיע קודם כל בעסקים ואחר כך במשפחה, אבל לא מסוגל לקחת אחריות על העובדה שהילדים שלו יצאו פחות ממושלמים לפי סט הערכים שלו: סטיבן חובב הגברים, ופאלון חובבת הגברים לא פחות. בקיצור, הומו ושרלילה. בזמן שהוא מצקצק בלשונו באכזבה על ערכי המוסר הירודים של הדור הבא, בלייק ממשיך לבעוט במתחרים מתחת לחגורה, חזק, ומתארגן על נישואים לאישה צעירה הרבה יותר ממנו, במקרה עד לא מזמן המזכירה שלו.

לא ברור עם פול תומאס אנדרסון נמרח על הספה מול שושלת בשנות ה-80, אבל בלייק קרינגטון לא ממש רחוק מדניאל פליינביו, גיבור "זה ייגמר בדם": קפיטליסט חסר מצפון שמשפחה וערכים הם רק קישוט חיצוני חסר משמעות עבורו. אופרת סבון או סרט אוסקרים, זה לא באמת משנה. זה עדיין אותו אבא אמריקאי מחורבן.

(נעם רשף)

אבאל'ה

אחחח, לילנד, לילנד. איך הסתבכת ככה. בסך הכול הכוונות שלך היו טובות. היית אבא טוב, בעל טוב, לא ביקשת את זה. אף אחד לא מבקש ישות זדונית ושעירה שנראית כמו נווד אלכוהוליסט בשם בוב שתשתלט על מוחו וגופו ותגרום לו לעשות דברים איומים. איך אפשר להאשים אותך? בסך הכול ראינו צער אמיתי, דמעות אמיתיות על פניך כשהודיעו לך שלורה, בתך יחידתך, נמצאה מתה בגוון ירקרק בתוך שק ניילון על החוף; לא היה מפתיע אם כך שהשיער שלך האפיר בן לילה. הנחנו שהוא האפיר מצער, לא ידענו שהוא האפיר מאשמה.

לילנד פאלמר מייצג ריקבון. בכל פרק ציפינו לגלות מי רצח את לורה פאלמר,

מי התעלל בה וגרם לה לחיות בעולם מלא סיוטים. אי שם באמצע העונה, הבנו שמדובר באדם שאמור להיות המגן שלה מפני העולם, אביה מולידה. מה שהפך את לילנד מעוד דמות שנואה לדמות שוברת לב, היא עובדת היותו עצמו סוג של קורבן. לילנד מודה לאחר שהוא נתפס, שכשבוב, העשוי ככל הנראה רוע טהור, היה בתוכו, הוא לא ידע; וכשעזב, הוא לא זכר.

זה בהחלט לא צידוק ראוי לעובדה שאנסת ורצחת גם את הבת שלך וגם את אחייניתה, אבל, זה היה רמז לכך שהרוע לא נעצר בלכידתו, אלא פשה בכל רחבי טווין פיקס. וכך, כששום מקום אינו בטוח ומה ששליו בעצם רקוב עד היסוד, התרווחנו וזכינו לעונה שנייה.

(לירון סיני)

מי באמת הבוס?

כשאתם שומעים את השם טוני, סביר להניח שעולה בראשכם דמותו של טוני סופרנו, אבל האמת היא שעוד הרבה לפני שהפציע על המסך האב האיטלקי הזועם, היה עוד אבא איטלקי אחד, שהעצבים שהוא חטף נבעו לרוב מהעובדה שנשרפה לו הלזניה בתנור.

תכירו את האבא המטרוסקסואל הראשון, טוני מיסלי. בכל שבת ב-20:05, דקות ספורות אחרי שסיימו להקריא את כותרות החדשות בערוץ הראשון, הואן החבוט של מיסלי היה עושה את דרכו מברוקלין אל עבר הלא-נודע, אל עולם של נשים שלא ידעו מגב מה הוא, או הכנת חביתה. מישהו בכלל חשב אז על העובדה שהאמא יוצאת לעבודה והוא נשאר בבית לקפל את הכביסה?

"מי הבוס?". תחילתו של המטרוסקסואל

מיסלי היה האבא והאמא ביחד בעוד שאנג'לה באוור סחבה על כתפיה את עול הפרנסה והכריות האופנתיות. בתור עונש על היותה אם לא ראויה, כביכול, היא היתה צריכה לחכות שמונה עונות עד שנתנו לה להיכנס למיטה עם הגבר האולטימטיבי עבורה, בעוד שאמה הנימפה, מונה, עשתה את זה בערך כל ערב.

זו היתה סדרה משפחתית שעסקה בנושאים שהביאו אותנו, הצופים, אל סף הדמעות וההתרגשות, למרות שלא היו שם שאלות יותר מדי מהותיות, על אף שטוני היה אלמן וסאם היתה יתומה. בעונה השמינית, כשהסדרה כבר החלה לנשום את נשימותיה האחרונות, הבינו המפיקים שאין ברירה וצריך להוציא את השמלה הלבנה מהארון. זה היה מרגש, זה היה עצוב, זו היתה תקופה ביניים מיוחדת, בין שוביניזם לפמיניזם, ומה שנשאר לנו מאז הוא השיר של הסדרה, שאגב, בשתי העונות הראשונות טוני דנזה היה זה שזימר את המילים.

היום זה נשמע לנו טריוויאלי כשגבר מחליט להישאר בבית כשהאשה יוצאת לפרנס, אבל אז זו היתה תחילתה של מהפכה שאיש לא היה מודע עד כמה היא גדולה. למרות שבינינו, כל מה שעניין אותנו זה מתי הם כבר יתנשקו.

(מור אלזון)

שפת אב

בכל פעם שהייתי פוגש את מבקר הקולנוע והבמאי ניסים דיין בהקרנות עיתונאים הייתי חושב על סדרת הדרמה "מישל עזרא ספרא ובניו", שביים על פי ספרו של אמנון שמוש. אותה משפחה יהודית-סורית, שבראשה מישל ולינדה – מכרם חורי ולילית נגר – עלייתה הכלכלית, התפזרותה ברחבי העולם – מניו יורק דרך פריז, מקסיקו וישראל, משנות ה-20 העליזות ועד ימות מלחמת יום הכיפורים, שבתה את ליבי ואת דמיוני בתחילת שנות ה-80.

מישל עזרא ספרא ייצג את הגבר המזרחי-הפטריארך כמו זה שהכרנו בבית. בניגוד לדימוי הנלעג שבה הוצג עד אז הגבר המזרחי בטלוויזיה ובקולנוע הישראלי, מכרם חורי לא יצר דמות גבר-רודן, חסר השכלה שמתעמר בבני משפחתו רק לשם ההנאה שבדבר.

חורי יצר דמות אותנטית – מנוגדת לחלוטין לדמות ש"הלבנים" ראו בנו

כשהגרנו לישראל – דמות עתירת נכסים, כזו שמקשרת בין תרבויות, עמים ושפות. בדיוק כמו בשם הדמות – מישל עזרא ספרא – דמות בעלת שלושה שמות, כל אחת שייכת ללאום אחר: צרפתי, יהודי וערבי – גם הדמות המיתית של חורי יכלה לשוט, לחלוף בין מספר ארצות, לשלוט במספר שפות, ולהיות נטוע ולהרגיש בנוח גם בשפה הערבית, גם העברית-התנ"כית וגם הצרפתית.

ואף יותר מזה, מישל, בניגוד לבנו אלבר, הוא לא ציוני, הוא אף מתנגד לנבירת הבן בטקסטים ציוניים ובוודאי לרצונו לעלות לאותה מדינה חשוכה שקוראים לה פלשתינה. הגעגוע של מישל אל האדמה שלו, אל איפה שנולד, נמצאת בדי.אן.איי שלי, אף כי, בניגוד אליו, להוריי, ולמיליוני מהגרים ממדינות ערב, אני לא חוויתי את אותה מדינה ערבית שהפכה אותי למי שאני היום: גבר יהודי-ערבי.

ולמרות שהאדמה הארצישראלית אליה הגיע, אותה אדמה מובטחת המוזכרת בתנ"ך, דומה לכאורה לאותה אדמה מזרח-תיכונית שהוא הכיר, זה עדיין לא זה. כי חורי, בדמותו הפלסטינית, ומישל עזרא ספרא בדמותו היהודית-סורית, לא "שוחרר" על ידי ראשי הציונות מעול ומסבל הרודן הערבי, אלא נעקר מאדמתו ומזהותו האמיתית. וכשנעקרים, גם אם אלה אבותיך ולא אתה, תחוש תמיד זר "באדמתך", ומישל עזרא ספרא החזיר לי את אדמתי האמיתית.

(גואל פינטו)