"מאמי, קשה לי להתרכז בסקס בגלל השכנים!"
אני, כמו כל גבר מצוי, מסוגל להתמקד ביחסי מין גם אם חפרתם את סבתא שלי מהקבר והעמדתם אותה בפינת החדר בפוזה מפחידה. החמודה, לעומת זאת, מתקשה לתפקד כשמהחדר ליד בוקעים קולות של שני קרנפים משתכשכים בבוץ. שכנות טובה
אני יודע שבוודאי שמעתם את הסיפור הזה בהקשר להמון דמויות היסטוריות שונות, אולי אפילו מספר דמויות מצוירות, אבל העיקרון נשאר דומה: כאשר אינדיבידואלים מאחדים כוחות, הרבה יותר קשה לשבור אותם.
לפני כשבוע עבר זוג צעיר אלינו לבניין. השבוע האחרון התאפיין בעיקר בקדיחות, בהלמות פטישים ובמובילים שביצעו מפגן אווירי עם מכונת כביסה ליד האופנוע שלי, לקול השתאות הקהל.
בסך הכל הם נראים נורא נחמדים, ואני אפילו מעט ריחמתי עליהם כשגברת רדושיצקי מוועד הבית הנחיתה עליהם ביקור פתע עם עשרת הדיברות שלה, שכוללות מספר דיברות שכנראה הושמטו מהלוח המקורי, כמו הדיבר הידוע "זכור את פח הזבל לסוגרו", והאהוב עלי ביותר - "כבד את הדוב" (דוב הוא החתול שלה, שמתאפיין ביללה של חולה שחפת ובאגו של אריה).
אבל אתמול בלילה שלף הזוג החדש את הנשק הסודי שלו: מסתבר שלשניים יש קול ערב מאוד לזימרה, ובמיוחד בשעות מאוחרות.
החמודה ואני שוכבים במיטה, מרותקים לנעשה בדירה הסמוכה.
"הם עדיין ממשיכים?" היא שואלת בפאניקה.
"אין מצב", אני עונה. "הוא בטח יושב שם לבד ורואה סרטים כחולים".
היא מביטה בי במבט עקום. "זה שהוא יכול להמשיך קרוב לשעתיים לא נראה לך הגיוני, אבל לעשות ביד שעתיים כן?"
"אולי יש לו פרוטזה והוא מתקשה לתפקד", אני מנמק בטעם.
לגברים תמיד יש בעיה להודות שגברים אחרים יכולים לתפקד יותר זמן מהם. האמת העצובה מתגלה ברגע שיללת "או דני!" מפלחת את הקיר הדק בין שתי הדירות.
מיישמים את כל עקרונות הקאמה סוטרא
מאז אותו לילה לקינו בשיגעון חדש: כל לילה נכנסים למיטה ומחכים לתחילת הדואט.
ואכן, בתזמון של מהדורת חדשות הלילית מתחיל הקונצ'רטו, ועד מהרה הוא עולה לטונים גבוהים למדי. דני וזוגתו, שאת שמה עוד לא גילינו, מפני שלדני יש שני מצבים, או לחישות או גניחות של סולן להקת רוק כבד, מיישמים את כל עקרונות הקאמה סוטרא.
מובן שבאופן טבעי כל אחד מאיתנו החל לקחת צדדים:
"היא בטח כבר גמורה!" מכריזה החמודה, "שירחם עליה קצת".
"אני בטוח שהם לא עושים את זה כל הזמן באותו מקום", אני עוקץ אותה.
"שוב אתה מתחיל עם האובססיה שלך?" היא מחזירה.
לפתע נשמעת קריאה מהדירה השנייה: "תעבור לשם, אבל חלש".
אני מביט בה ומחייך חיוך של ניצחון. "עכשיו תגידי לי שיש לו חיבה לתנוכי אוזניים".
אחרי שבועיים שבהם הפסקנו את המנוי לכבלים, הזמנו חברים הביתה למופע (הצעתי למכור כרטיסים נדחתה על הסף) ורוב השיחות שנו נפתחו במשפט: "אז מה פספסתי?", האמת היכתה בפנינו ככדורסל בפניו של ילד בן חמש.
לילה אחד החלטנו החמודה ואני לנסות ולייצר מופע משל עצמנו, לא הפקה יוקרתית כמו בדירה ממול, אלא משהו קטן ואינטימי. אבל ברגע שהעניינים אצלנו בדירה התחילו להתחמם, נעקפנו בסיבוב על ידי דני וחברתו.
"אני לא יכולה, זה כאילו הם איתנו בחדר", היא אומרת.
"מה את רוצה? שאני אלך להגיד להם להפסיק?" אני שואל.
"לא יודעת", היא עונה, "אבל קשה לי להתרכז ככה".
הייתי חייב לעשות משהו בדחיפות, לפני שחורף גרעיני יירד על חיי המין שלי. כתיבת מכתב לא באה בחשבון, מהסיבה הפשוטה שמכתבים שכתבתי בעבר נענו באיום עירוב המשטרה בנושא. לכן הלכתי להתייעץ עם חברי הטוב פישמן.
"יש מצבים בחיים שמזמינים אמצעים קיצוניים"
פישמן הוא אדם מאוד אמביוולנטי. מצד אחד ניתן לתאר אותו כפסיכופת משולח רסן, מצד שני יש לו חיבה עזה לילדים רכים (לא, לא כמו שאתם חושבים). "אין לך ברירה", אמר פישמן, "יש מצבים בחיים שמזמינים אמצעים קיצוניים".
די פחדתי שזה מה שפישמן יגיד, שכן מדובר באדם שלא יהסס לשלוח מברק מזמר להודיע על פטירתו של קרוב משפחה. "מה אתה מציע לעשות?" שאלתי בחשש.
"פשוט מאוד", ענה, "תחזיר להם בדיוק באותו מטבע".
"זאת בעיה", אמרתי במבוכה, "כי אנחנו לא ממש אנשים רועשים במיטה".
"תתחילו", אמר הסקסולוג המופרע.
"מה תתחילו? אתה רוצה שאני אדבק לקיר ואתחיל לצרוח?" עניתי לו בקול.
"תשמע, אם בשכונה יש ילד בריון שנותן לך מכות, אתה מביא אח גדול, נכון?" הוא שאל.
"אז מה אתה מציע? שאזמין נערת ליווי עם רקע בקונסרבטוריון?" שאלתי.
"לא, אבל אתה יכול להשתמש בעזרים טכנולוגיים", אמר והסב את תשומת ליבו לאם ותינוקה שעברו באזור.
"בסוף אחד ינשוך אותך", אמרתי לו ברגע שהאם ועוללה הלכו.
"אני לא יכול, הם פשוט חמודים מדי", אמר בחיוך. פישמן הוא הגבר היחיד שיהיה מעורב לא במקרה של "גניבת זרע", אלא ב"תקיפת ביצית".
ערב לאחר מכן הכל כבר היה מוכן: מערכת הסטריאו חוברה ועמדה מוכנה במצב קריוקי, הרמקולים הוצמדו כשהם פונים לכיוון הקיר והווליום עבד על ריכטר במקום על דציבלים.
הגשתי לה את המיקרופון, אבל בדיוק באותו רגע היא קיבלה רגליים קרות.
"לא רוצה, זה חולני", פסקה.
במצבים קשים כאלה על הגבר להיות תומך ולהשרות על הבחורה תחושת ביטחון עמוקה.
"את רוצה להכיר את קפטן אצבע בתחת?" השריתי עליה את בטחוני.
"אתה רוצה לפגוש את גנרל ציפורן בעין?" השרתה ביטחון בחזרה.
הדירה היתה אפופה "ביטחון", שאם היה עוד קצת ממנו כבר היה דורש עירוב של מערכות נ"מ. לבסוף סיכמנו על עיסוי תאילנדי, שבניגוד לעיסוי האירופי מאפשר להשתמש במרפקים ובירכיות.
העיסוי החל, וכעבור דקה היא החלה להתנשף ולגנוח אל תוך המיקרופון, כשאני מוסיף מידי פעם אנחה קולנית. המערכת פעלה במלוא העוצמה והרעידה את הקירות לקצב הצעקות שעלו מהרמקולים.
"זה עובד", חשבתי לעצמי, "עוד עשר דקות כאלה והזוג ליד יהיה חייב להיכנע".
לפתע נשמעה דפיקה בדלת.
"מהר, תתפשטי", צעקתי לה בזמן שפשטתי את החולצה והתעטפתי במגבת.
פתחתי את הדלת, ומולי עמדו שני שוטרים.
התברר שהשכנים החדשים שמעו צרחות, נבהלו והזמינו משטרה לדירתנו, לבדוק את מצבה של האשה המוכה.
עכשיו כל הבניין בטוח שאני מכה את חברה שלי, וגם במשטרה בטוחים שהיא חיה בפחד מתמיד.
אז מסתבר שאם בני זוג מחליטים להפסיק להילחם זה בזה, אלא להתאחד ולהיאבק למען מטרה משותפת, הם יכולים להשיג ביחד הכל.
לפעמים אפילו יותר מדי.
