למי שייכים הכספים של פיצויי הפיטורין?

הנה כמה מהטיעונים הבולטים שהועלו בפני במהלך השבוע החולף ומביעים עמדה נוגדת לזו שהצגתי. לצידם מובאת תגובתי לכל טיעון:

תגובתי: לעובד שרוצה לעזוב את מקום עבודתו לא מגיעים לפי החוק פיצויי פיטורין. זאת אומרת שלפי הטיעון יש פה איום מרומז של העובד כנגד המעסיק: "אם לא תיתן לי פיצויים (שלא מגיעים לי לפי החוק ו/או ההסכם בינינו, אבל הם כן מגיעים לי, לפי דעתי) אעשה לך בעיות עד שתאלץ לפטר אותי ולשלם אותם". טועני טיעון זה ממליצים למעסיק לשלם פיצויי פיטורין כדי שלא יזיקו לו אם לא ישלם כסף שאינו אמור לשלמו. לטענתם, החוק בכלל אמור לשמור על המעסיק מפני ניזקו של עובד כזה.  

תגובתי: יש מעסיקים כאלה והם ראויים לכל גנאי. הם אינם שונים מאותו עובד, שהוזכר בטיעון הראשון, המאיים בגרימת בעיות למעסיק אם לא ישלם לו פיצויי פיטורין. אך יש לדעת כי התנהגות כזו של מעסיקים יכולה לגרום לכך שגם עובד מתפטר יהיה זכאי לקבל פיצויים. המחוקק נתן דעתו לתופעה זו של התנהגות נלוזה של מעסיק וקבע במפורש כי התפטרות הנובעת מהרעה מוחשית בתנאי העבודה מזכה את העובד בפיצויי פיטורין. אגב, מעסיק המוכיח כי העובד גרם נזק במזיד, כדי לזכות בפיצויים יכול לזכות בסעד דומה.

תגובתי: שוב, מהטיעון משתמע כי דאגת הטוענים אינה נתונה כלל לעובד, אלא דווקא למעסיק. אך היא מזכירה את הטיעון הראשון. אם המעסיק הוגן, מתייחס בכבוד לעובד, משלם לו תמורה ראויה עבור עבודתו ומעניק לו יחס הולם (יש מעסיקים כאלה), האם אינו ראוי ליחס דומה? רק המחויבות לשלם פיצויים בכל מקרה היא זו שתיצור את הנאמנות והמחויבות המתבקשת?

יחסים של כיפוף זרועות

טיעונים אלו, וטיעונים דומים להם שהוצגו בפני, נובעים מתוך ראיית יחסי עובד מעביד כיחסים שעיקרם קונפליקט, כיחסים מכוערים, כיחסים של כיפוף הדדי של זרועות. ואני בהחלט סבור שהמעסיקים אשמים, יותר מהעובדים, ביצירתה של תמונה לא מחמיאה זו של מערכת יחסי העבודה כפי שהיא מצטיירת בעיני אנשים רבים, רבים מדי.

אבל עדיין במקרים רבים לא זה המצב האמיתי. במקרים רבים העובד מקבל את כספי הפיצויים כמחווה של רצון טוב. של רצון לתת לו מענק על תקופת עבודתו בארגון. זה ביטוי יפה של יחסי הוקרה בין אנשים, זו לא צריכה להיות חובה חקוקה או תוצאה של כיפוף ידיים.

למי שייך הכסף?

במאמר הקודם ציינתי כי פיצויי הפיטורין אמורים לסייע לעובד שאיבד את מקור פרנסתו בתחילת דרכו החדשה. נוסיף ונאמר כאן כי החובה לשלמם מהווה גם מעין שוט המונף, ובצדק, מעל ראשו של המעביד. בבחינת "היזהר לך בתהליך של פיטורין, כי אחרת יעלה לך הדבר כסף". במילים אחרות - פיצויי פיטורין הם כמשתמע משמם המפורש - "פיצויים". הם אמורים להוות פיצוי על נזק שנגרם לעובד, על כך שפוטר בניגוד לרצונו. אך מדוע לשלם פיצוי אם לא נגרם נזק?

העובדה שמעסיקים רבים כבר שיקללו את פיצויי הפיטורין כחלק מעלות העבודה ומתייחסים אליהם כאילו ישולמו בכל מקרה, כחלק מניהול הסיכונים הפיננסי שלהם, אינה מהווה קביעה כי כסף זה שייך לעובד. זה כספו של המעסיק, הוא אינו חייב להעניקו לעובד ללא תנאי.

אם המחוקק סבור כי ראוי שכל עובד שעוזב מקום עבודה יקבל סכום כסף נוסף עבור תרומתו למקום העבודה, יואיל נא לחוקק חוק המסדיר מענק פרישה. ויכנה אותו בשם זה. לטרמינולוגיה כן יש חשיבות - היא מכוונת את הנימוקים לחקיקה כזו, היא משפיעה על הנכונות לקבל אותה, או לדחותה.

במקרה כזה גם שוק העבודה יידע לשקלל את עלות עבודה נוספת זו בדיוק כפי שנלקחים בחשבון עלות התשלום לביטוח לאומי, לביטוח פנסיוני, או אף עלות התשלום האוטומטי של פיצויי פיטורין (גם במקרה של התפטרות), כאשר הסכם העבודה, אישי או קיבוצי, מסדיר זאת.

שוקי שטאובר כתב את הספר "מגיע לי? – המדריך השלם למעסיק ולעובד".