ארון הברית של צה"ל
הרב הצבאי הוא "ארון הקודש" של המחנה. הוא צריך להיות בשטח, בין הכדורים השורקים, רעמי הפגזים המתפוצצים ועשן הקרב, ולהלחם עם הציציות המתנפנפות. הרבצ"ר רונצקי מבין שרוח איננה שייכת רק לעולם הישיבות אלא למציאות, ולכן יצא לקרב בשבת. זהו דגם חדש ומבורך של מושג הרבנות בישראל
צבא חזק, מאומן, מצויד בכלי נשק מתקדמים הוא תנאי להישרדות בעולמנו המאיים. אבל האם זה מספיק? התורה גורסת שלא. הצבא חייב גם רוח. הוא חייב ביטחון נפשי, הוא חייב אמונה בצדקת הדרך המסוכנת בה הוא מסתער אלי קרב. כשמדובר ב"הזרקת רוח" לכוחות המתקדמים, התורה לא חסכה במאום. היא כאילו חיללה את הקדוש ביותר על מנת להבטיח את הניצחון.
במה דברים אמורים? ארון הברית בו שכנו הלוחות המקודשים היה ללא ספק החפץ המקודש ביותר במקדש. הוא היה מונח בקודש הקודשים, מקום אליו מותר היה להיכנס פעם אחת בשנה, ביום הכיפורים, לדקות ספורות, ולכהן הגדול בלבד. המקום היה כה מקודש עד שלפי המסורת היו כוהנים-גדולים שלא עמדו בעוצמת הקדושה ומתו בקדש הקודשים. על מנת להוציא את גופתם בלא לחלל את הקודש ולהיכנס לקודש הקודשים, היו הכוהנים הגדולים נכנסים ביום הכיפורים כשחבל ארוך קשור לרגליהם שקצהו השתרבב אל מחוץ לקודש-הקודשים, כך שאם ימות לפתע הכהן ניתן יהיה למשוך את גופתו החוצה.
בשבוע שעבר:
דרך ארץ קדמה לתורה
רפי פוירשטין
יש מי שאוכל גלאט-כשר, אבל משמיץ את מי שחושב אחרת ממנו. אצלו עידן ה"תורה" מחק את "הדרך ארץ". ערב שבועות התשס"ח ראוי לשנן שוב את הנוסחה
והנה, אותו ארון הברית שהיה סמוי מן העין היה יוצא אל מחוץ לקודש הקודשים בשתי הזדמנויות: במדבר, בשעה שבני ישראל היו נוסעים למסעיהם בדרכם הארוכה לארץ ישראל, היה הארון נוסע לפניהם, וכן בשעה שהיו יוצאים למלחמה הארון היה מוצא ממקומו המקודש ונוסע בראש הגייסות הפונים אל האויב.
פרשתינו מביאה את שני הפסוקים שהיו אומרים כשהארון היה יוצא ממקומו וכשהיה חוזר למקומו בתום המלחמה. כשהיה יוצא היו אומרים: "קומה ה' ויפוצו אויביך וינוסו משנאיך". כשהיו מחזירים אותו למקומו בתום המלחמה היו אומרים: "שובה ה' רבבות אלפי ישראל".
הוצאתו של הארון עומדת בסתירה כה גדולה לקדושתו, שהרי המלחמה מקום מתועב היא. אנשים נקטלים במיתות משונות, היצרים האפלים פורצים במלוא עוצמתם, צלם האדם נרמס במלחמה, גופו ורוחו מושחתים. ודווקא לשם, לגיא צלמוות, הארון המקודש, ארון השלום, ארון השפע, יוצא ומתבוסס בדם ובעשן.
אנו נזכרים במשה יושב על הגבעה כשעמלק החצוף והמרושע מזנב בעם העבדים שזה עתה יצא ממצרים יגע ועייף ברוח ובגוף. העם משנס את מותניו, מגייס כוחות משום מקום ומשה יושב על הגבעה ומניף את ידיו אל על. בשעה שידיו מונפות והעם מתבונן בהם ומכוון את ליבו לאביו שבשמיים - מיד היו מנצחים. כשידי משה רפו ונעו מטה מכובד משקלם - היו ישראל הלוחמים מתרפים ונסוגים. הרוח הינה גורם מרכזי בניצחון, בנחישות, ביכולת העמידה.
זכינו לרב צבאי ראשי שמבין את הסוד העמוק של ארון הברית היוצא לקרב. הרב רונצקי, לוחם מהולל בזכות עצמו, מבין שתפקידם של הרבנים הצבאיים איננו במשרד, במטבח, או אפילו במלאכת הקודש המורכבת והמסוכנת של זיהוי גופות חללים. הרב הצבאי צריך לצאת עם הכוחות המסתערים. הוא "ארון הקודש" של המחנה שצריך להיות שם בשטח, בין הכדורים השורקים, רעמי הפגזים המתפוצצים ועשן הקרב. הוא צריך לעודד, לחזק, לתמוך ברכיים כושלות. הוא צריך להתפלל, הוא צריך להלחם. כן. הרב עם הציציות המתנפנפות שלו - ראוי שיהיה לוחם.
אין זה אומר שלרב שאיננו לוחם אין תפקיד ומקום. בודאי שיש לו. אוכל כשר בצבא הוא תנאי לאחדותו של הצבא. פסיקת הלכה לחיילים השואלים הינה הכרחית. אך עד היום, הרב – "ארון הקודש" הצה"לי - לא היה בשורה הראשונה, לא יצא לסיורים, לא יצא למארבים, ויוזמתו של הרב הצבאי הראשי שרבנים צבאיים יבואו מקרב הלוחמים היא מהפיכה של ממש. להוציא את הרוח לשטח, לגבעה הסמוכה אל הקרב, לחיזוק הלבות במבחנם הקשה כל כך.
הרב הצבאי הראשי אומר ועושה. מדהים היה לראות את הביקורת שהוטחה בו מחוגים חרדיים שבקרו אותו על שהצטרף בשבת לסיור מבצעי ממונע. יש הלכות שצריך בשבילם את המגע עם המציאות על מנת לפסוק בהם, ולא די בישיבה במגדל השן. בנוסף, הרב הצבא הראשי הוא לוחם, כך שהוא מחזק את כוח הלחימה הממשי של הסיור. הרי לו רק ניתן, היה הצבא מכפיל את מספר החיילים היוצאים לכל משימה, כך שכל תוספת של לוחם במצב הביטחוני המורכב בו אנו נתונים הוא תוספת ממשית לביטחון.
הרב הצבאי מבין שרוח איננה שייכת רק לעולם הישיבות, הכוללים או בתי הכנסת, אלא היא שייכת למציאות. הוא עשוי לחוש שבגדוד מסויים צריך להרים את המוטיבציה לאנשים היגעים ובכך תרומתו לסיור היא כפולה: הוא מחזק את הלב של החיילים ושל הגדוד כולו.
זו היתה לבטח שיחת היום. הרבצ"ר, התת-אלוף, יוצא עם החיילים הפשוטים אל המשימה. ארון הברית יוצא לקרב, זהו דגם חדש ומבורך של מושג הרבנות בישראל. הרב היוצא לקרב.
לפנייה לכתב/ת 
הרב רפי פוירשטיין
מומלצים
