בשבחי הקפיטליזם
לפי שעה עדיפים כישלונות הכלכלה החופשית על פני "הצלחותיהן המהוללות" של החלופות, למרות שהשיטה לא נקייה מפגמים
"יש שתי אפשרויות בלבד – סוציאליזם או ברבריות", פסקה לפני שנים לא מעטות רוזה לוקסמבורג. רוזה האדומה קלעה במידה רבה לדעת רבים, שבחלקם עדיין משוכנעים בכל מאודם כי מתוך 10 קבין של ניצול, תאוות בצע ואי-שוויון שירדו לעולם, תשעה נטל הקפיטליזם, כמובן בחמדנות. את הקב הנותר לפליטה הם לרוב מקצים לגלובליזציה, שנתפשת כבשר מבשרה המפוגל של אותה שיטה.
מה לא נכתב ונאמר על כלכלת השוק "הברברית"? אילו עוולות ופורענויות חברתיות עוד לא ייחסו לה? ועל אף פי כן, זו השיטה "המשוקצת" שהעולם המפותח מבכר לאמץ אל לבו; וזו השיטה שמיטיבה יותר מכל חלופותיה להעצים את העושר הכללי; וזו השיטה "המאוסה" שהיטיבה את מצבם הכלכלי של יותר אנשים עלי אדמות מכל שיטה כלכלית חלופית.
סופרים, משוררים, אמנים ואנשי אקדמיה אינם חדלים לשנן את "חטאי השיטה הברברית", העומדת עלינו לכלות את נפשותינו, לרוקן את כיסי רובנו ולמלא תחת זאת את ארנקי גבירינו. פועלי כל העולם עדיין לא התאחדו ואף לא נטו לפי שעה להרים את נס המהפכה הפרולטרית, אך למצער במסדרונות מדעי הרוח המערביים עולים כפורחים כתבי הפלסתר על "השיטה המתועבת". השיטה שהעמידה אותנו בפני שוקת שאין שבורה ממנה. לפיכך אך מתבקשת השאלה איך בכל זאת הצלחנו להגיע עד הלום כשהשוקת הייתה כה רצוצה והקפיטליזם היה כה מדכא.
ולטובת משימת ההבאשה היעודה גם הטיות והטעיות התקבלו תמיד בברכה. לפיכך אין מניעה למשל מבחינת המתנגדים לבקר מודל קפיטליסטי בלתי קיים, ואחר כך להתמלא עליצות עקב "חוריו" ו"פגמיו" המתגלים לעין כל. כך, מוצגת כלכלת השוק המעשית כמתיימרת לעמוד במודל תיאורטי, שבו כלל הפעילויות הכלכליות נעשות באורח וולונטרי ושהשלטון נמנע מכל התערבות בשוק. עתה, משעלה בידם לאתר מעורבות ממשלתית רחמנא לצלן הם קופצים כמוצאי שלל רב ומצהירים על כישלון השיטה.
אך לא מינה ולא מקצתה – מעורבות ממשלתית מדודה ומושכלת היא חלק אינטגרלי ורצוי בכלכלות השוק הקיימות כיום. מיסוי פרוגרסיבי, שכר מינימום, חוקי antitrust ומעורבות בשוקי המטבע הם חלק מכך. אכן, זהו "רק" חופש כלכלי יחסי, אך גם בו די לספק את הסחורה.
הוויכוח הנצחי על חלוקת המשאבים הקולקטיבית מתעלם לעתים מכך שגודל העוגה העומדת לחלוקה אינו קבוע וזהה. השיטה הכלכלית אכן אמונה על חלוקת המשאבים, אך לא פחות מכך היא אמצעי לקביעת גודלם. וכשהעוגה הקפיטליסטית גדולה לאין ערוך ממקבילתה הסוציאליסטית, אפשר שגם מרבית פלחיה הקטנים יהיו גדולים מהפלחים "השוויוניים" הסוציאליסטיים. והיא גדולה יותר, משום שהתחרותיות, הרגולציה המופחתת, עידוד היוזמה הפרטית והפתיחות לשווקים חיצוניים – הם גורמי מפתח בהגדלתה.
הפלח "השוויוני" שניתן לפועל הייצור במשקי מזרח אירופה הקומוניסטית נפל תמיד מזה של מקבילו האמריקני; בדיוק כפי ש"פרוסת העוגה" שזוכה לה כיום הפועל הסיני גדולה ללא פרופורציה מזו שזכו לה אביו וסבו בעידן שלפני הטרנספורמציה של שיאו פינג דנג ב-1978.
יחסי החליפין בכלכלת השוק אינם מושתתים על יחסי מנצל-מנוצל או עושק-עשוק, גם אם הדבר מופיע אחר כבוד בכתבי הוגים אנטי קפיטליסטים מסוימים. הרווח של האחד (בעל ההון) הוא לא הפסדו הכמעט סימטרי של האחר (העובד). לא שאין עסקות חליפין או יחסי עובד-מעביד שמסבים גמול בלתי ראוי לצד מן הצדדים, או אף הפסד, אך לרוב אלו עסקות ויחסים המועילים לשני צדדים, גם אם צד אחד יוצא נשכר יותר מהאחר.
החיץ העקרוני אינו נתון בין כלכלת השוק לבין הגישה הסוציאל-דמוקרטית או מדינת הרווחה, אלא בין כלכלת השוק לבין מודלים סוציאליסטיים וקומוניסטים, האמונים בין השאר על הלאמות ושירוש היוזמה הפרטית. ולא נדרש יותר ממבט חטוף כדי להבין שרבים ממתנגדי כלכלת השוק משתמשים במודל מדינת הרווחה כלא יותר מנימוק טקטי בוויכוח, בעוד את האמונים הם שומרים למודלים הסוציאליסטיים שפשטו רגל ואחר כך יד, בכל מקום שבו נוסו.
האם הקפיטליזם נקי מפגמים, קלקולים וצדדים דוחים? בוודאי שלא. יותר מזה, מידע לא סימטרי, הנחת הצרכן הרציונלי המופרכת, כשלי שוק רבים (למשל, משבר הסאב-פריים) הם בני לוויה נאמנים של כלכלת השוק. ועדיין, הטוב ביותר הוא טוב למדי, כמאמר גתה, ולפי שעה עדיפים כישלונות הכלכלה החופשית על פני "הצלחותיהן המהוללות" של החלופות.
ד"ר שאול רוזנפלד, מרצה לפילוסופיה
