ניגש ישר למנה העיקרית: כשאני רואה בטלוויזיה איזה פרח-שפים בתוכניות האוכל יוצק שמנת חלבית לתוך קדירת הבשרים שלו, אני נתקף בגועל ובחלחלה. גועל בגלל שהחינוך האדוק שלי לשמירת כשרות מזהה (כנראה בטעות) אוכל לא כשר כמשהו בלתי אכיל, וחלחלה משום שזה בלתי מנומס באופן קיצוני שמטבח טרף יוצג לעיני כל בערוץ טלוויזיה מרכזי בישראל.
בעניין הכשרות, אני מעביר את טענתי למצב נבצרות. יאכל ויבשל כל אחד מה שהוא רוצה בביתו, במסעדתו ואפילו בערוץ האוכל שלו. זה לא ענייני מה אנשים אוכלים ומבשלים בצלחתם.
אבל הבה נדבר על הטלוויזיה. זהו המרחב הציבורי החדש, קובע הטעם, הצלחת של כולנו. העובדה שבטלוויזיה המסחרית, בלב הפריים-טיים, מתקיימות תחרויות טריפה כדבר מובן מאליו היא בעייתית. רוב גדול של הציבור היהודי מקפיד על הלכות הכשרות הבסיסיות. הרוב הגדול לא אוכל בשר חזיר ולא
נוגע בשרימפס ואפילו מפריד בין בשר לחלב. ומה שחשוב יותר: להמוני אנשים השומרים על כשרות, המראה של שפים מכינים מאכלי טריפה וזוללים אותם לעיני-כל בערוצים הגדולים הוא צורב בעיניים, לא פחות. זה ממש לא עניין מובן מאליו.
| אפשר גם אחרת |
|
| גם להם מגיע / יואב פרידמן |
|
בלי שרימפס בשמנת, בלי סטייק לבן, בלי ספגטי בולונז מוקרם. הכינו את הקיבות - פסטיבל האוכל הכשר הראשון יוצא לדרך בפתח תקווה. ועד אז, קבלו מתכון מנצח למלבי פרווה |
| לכתבה המלאה |
|
|
|
יש אנשים שמתקשרים לטלוויזיה בכל פעם שהם רואים באיזה סרט מישהו שנוסע לא חגור; יש מי שמתעצבן מפרסומות שוביניסטיות; בערוצי הטלוויזיה מקפידים כבר שנים שעשן סיגריה לא ייראה על המסך, ודאי שלא בתוכניות אולפן. זה לא בגלל החוק אלא משום שבטלוויזיה הבינו שיש להם גם תפקיד חינוכי במאבק נגד העישון והפכו את "העישון בטלוויזיה" למשהו בלתי אסתטי.
והכשרות? פה הסיפור הוא אחר. תוכניות האוכל בטלוויזיה, ודאי תוכניות הריאליטי-בישול, מיוצרות על ידי שתי ברנז'ות אולטרה-חילוניות. אחת של יוצרי הטלוויזיה והשנייה של השפים עצמם. אלו וגם אלו הם בדרך כלל חילונים אדוקים. הם רואים עצמם, גם מבחינה מקצועית וגם מבחינת הזהות העצמית שלהם, כחלק מהעולם המערבי, הליברלי והמתקדם. עולם שבו אוכלים ומבשלים כל מה שמתחשק וכל מה שזז. הם נוחרים בבוז למשמע טענות מסוג זה ושמים כבד-קצוץ על ציבור ענק שאי-כשרות בוטה בפרהסיה מפריעה לו. בני המיעוט שאינם שומרי-כשרות מתייחסים להלכות הכשרות כהפרעת-אכילה-ודת של ציבור שמרני, ולא כחלק מתרבות כוללת של סמלים ומצוות. לעומת זאת, הבישולים והטלוויזיה שלהם עצמם הם חלק מתרבות מתקדמת וחופשית.
המיסיון הליברלי קובע כלל חשוב: אתם תאכלו מה שאתם רוצים ואנחנו נבשל ונציג מה שאנחנו רוצים. "חופש הבישול שלנו" - אומרים השפים ואנשי הטלוויזיה מחוג החסילון - "לא צריך לפגוע לכם ברגשות, צופים יקרים. אם החלטתם להיות יהודים פרימיטיבים, להוציא את הטעם מהבשר ולחכות 200 שעות בין סטייק למוס זה נחמד מאוד, אבל זה לא נוגע אלינו. אנחנו אנשי מקצוע. אנחנו בשלנים מקצועיים המחוייבים לעולם, והעולם אוכל לא כשר".
הדיון איננו אפוא על כשרות, אלא על נימוסים והליכות. לא מה מבשלים, אלא מה מבשלים בטלוויזיה. כי הבישול הוא שלהם, אבל הטלוויזיה היא של כולנו. ההתייחסות הטלוויזיונית אל אוכל לא כשר ובישול טריפה כדבר רגיל ומקובל, היא הטעיה מרגיזה ומיסיונריות ליברלית. הפמפום היומיומי של מרקי שרימפס וקבב עם יוגורט, הינם חלק מקמפיין היפר-חילוני שראוי למתן אותו ולהוסיף לו קורט מלח. אם להמוני צופים דתיים, מסורתיים ושאר שומרי כשרות זה מפריע, הם לא צריכים לחשוב שזה לא עניינם. הם לא שכחו מה זה להיות יהודים.
אני לא מצפה שתוכניות הבישול, הטיולים והאירוח יהפכו לכשרות ללא חשש טבל ושביעית ובהשגחת הרבנות, אבל הן גם לא יכולות להיות הקמפיין העיקרי לאכילת טריפות. אולי מנת אנטריקוט עם פירורי גבינת פרמזן טעימה לכם, אבל בטלוויזיה זה סתם חזירות.
