פנקסנות היא כנראה תחביב פריזאי עתיק, לא פחות ממשחק הפֶּטָנְק. במטרו, בבתי הקפה, כשהם נשענים על גדרות בית הספר, תמיד אפשר לראות לא מעט אנשים, נשים בעיקר, אוחזים בעפרונות קטנים וכותבים לעצמם בפנקסים קטנים כרוכים בעור שחור א-לה המחברות של המינגוויי.
שלוש שמרטפיות, שונות זו מזו בגיל, בלאום ובשפת האם, טרקו את הפנקס שלהן בחופזה וטמנו אותו עמוק בתיק ברגע ששמעו אותנו נכנסים הביתה. מה הן כתבו שם, אני מתה לדעת: את המחזה הגדול הבא? רעיונות לסטארט אפ? תיעוד תכולת הבית שלנו למקרה שיצטרכו להפעיל נגדנו את ההוצאה לפועל?
החקירות שלי - ואני הייתי בצבא הישראלי - העלו חרס. שלושתן סכרו את פיותיהן והסכימו לומר לי במבט צופן סוד שהן כותבות לעצמן כל מיני דברים. אבל אני בהחלט יכולה להבין איך החיים במטרופולין כלשהי, החיים בפריז בעיקר, שולחים אותך להיצמד לא רק ל-mp3 ולאוזניות, אלא גם לפנקס קטן או ללפטופ לא גדול מדי, במקרה שלי.
זאת לא רק ההשראה שמעניקה נוכחותו הקבועה של היופי הזה, שנוזל ממזרקות הרחוב הקטנות, משיחי הוורדים, מכרכובי הבניינים. זה לא רק הרצון לקחת
את הרגעים המפוארים האלה, שמורכבים ממראות וצלילים וטמפרטורה ומצב נפשי, ולנסות, לדעת שאין סיכוי אבל למרות זאת לנסות, לארוז אותם הביתה. יש משהו בחיים בעיר הגדולה, אם אתה בוחר בהם או לא, בהמוניות שלה, בשפע הגירויים שבה, בדינמיות שלה, שמותיר אותך קטן, בודד ומשתאה. כמו צילום, גם הכתיבה היא אמצעי להכיל את היופי, לנסות לעבד את החוויות שנערמות האחת על השניה, בקצב שלא מאפשר להבדיל ביניהן בלי מנגנון קיטלוג מסודר.
אבל אלה לא רק היופי והגאונות מעוררי ההתפעלות שמניעים את גלגלי התיעוד בעיר הזאת. זאת גם הבדידות. פנקס מאפשר לנהל דיאלוג פנימי, אבל בשביל להרגיע את הרעב למשוב, ליחס, יש להרחיב את טווח ההתכתבות; סיבה מצוינת לפרסם את היומן באינטרנט, לפתוח בלוג.
אריק טנה (צילומים: כנרת רוזנבלום)
אריק טנה (Eric Tenin), עיתונאי ופריזאי מלידה, ובשנים האחרונות גם בלוגר, לקח לעצמו כמה דקות לחשוב מה בדיוק הוא כל כך אוהב בעיר הזאת. "את גדות הסן", הוא אמר, "ולא אכפת לי שזה תיירותי לגמרי, כי גם את מונמרטר. אבל הכי הכי", הוא אמר אחרי בהייה מרוכזת בעוברים ובשבים בכיכר הבסטיליה, הכי הוא אוהב בפריז "את האפשרות להיות בה אנונימי, להיות מה שתרצה בכל מקום שתרצה". ועם זאת, הוא משקיע יותר משלוש שעות ביום בטיפוח בלוג ובתיחזוק הקשר עם קוראיו בצרפת ובעולם.
המון בלוגים מספרים על החיים בפריז. עם הקפה והקרואסון, ולמען האמת גם הרבה אחרי שהם נגמרים, אני מרפרפת על הרפתקאות בנות העיר בסיילים ובפתיחת של הבוטיקים השווים, ז'קט ג'ינס מושלם הוא ז'קט ג'ינס מושלם בכל שפה שהיא. משם אני עוברת לחוויותיהם של הזרים בפריז; גם הם, כמוני, מתנפצים שוב ושוב על חומות ליבותיהם הגבוהות של הטלפנים במרכזי השירות. ויש לי גם זרה משלי: קלולס בפריז, שאת כתביה (בבלוג "קלולס בפריז",
כמובן) אני קוראת בהנאה ובהנהון עוד לפני שנעשתה חברה שלי ואיימה לעזוב את הבלוג ואת העיר ואותי באוגוסט הקרוב, אז תשוב לישראל.
אני מקנחת - מוכרחים לעבוד מתישהו - בבלוגים מקצועיים שמדווחים על התרחשויות תרבותיות בפריז, חולקים את גילויין של פינות נסתרות בעיר, ובהמלצות של מבקרי מסעדות שנשלחות מהבלוגים שלהם הישר לתיבת הדואר שלי.
הכי אוהב את הסן
הבלוג של טנה, Paris Daily Photo,
הוא אחד המתוקים שבהם. לבלוג הוא מעלה מדי יום תמונה פריזאית ומתחתיה כיתוב באנגלית רהוטה, ויחד מספרים התמונה והכיתוב משהו על העיר, על החיים בעיר, על האנשים החיים בעיר. הוא מצלם סמטאות סודיות ברובע ה-9 בו הוא גר, נעליים יוצאות דופן של גוטייה בחלון ראווה, הפגנות מרהיבות (בשבוע שעבר התקיים כאן מסע אופניים בעירום מלא כמחאה על זיהום האוויר שנגרם על ידי המכוניות שנוסעות בעיר, למשל), צרור של שושנות העמקים, הפרח שמסמל את האחד במאי וגרפיטי בצרפתית שזר לא יבין. טנה מסביר ומפרש ומניח את הדברים בהקשר התרבותי הנכון, והפוסט שלו הן השישים שניות היומיות שלי על פריז.
הוא פתח את הבלוג כי באותה תקופה כל האנשים הטרנדיים בפריז טיפחו בלוג, והוא בחר דווקא בבלוג צילומים, כי היה משוכנע שכתיבה תגזול הרבה מזמנו, וממילא קיבל מצלמה ליומולדת. בשלוש השנים שעברו מאז, טנה שידרג פעמיים את המצלמה, והלך והשתכלל בעצמו: הוא סורק את העיתונים בחיפוש אחר אירועים מעניינים בעיר, מקבל הזמנות מיחצ"נים וטיפים מקוראים, הוא נוסע, מצלם, מתחקר את הנושא, מעלה את הפוסט, עונה למגיבים, מקיים קשרים הדדיים עם בלוגים דומים בערים אחרות בעולם, שזה לא רק נחמד אלא גם מעלה את הדירוג בגוגל.
אפרופו גוגל, טנה כמעט ולא מרוויח כסף מהאתר, פרט למאות בודדות של אירו ממכירת קישורים לאתרים מסחריים. גוגל, שמערך הפרסום שלהם באתרי אינטרנט נחשב כדרך הפשוטה ביותר להרוויח מבלוג, אם בכלל, זרקה אותו מהתכנית שלהם מיד אחרי שלחץ בעצמו על הקישורים למפרסמים, פעולה שמהווה בגידה בערכי גוגל והפרה חמורה של ההסכם. ככה שכמו כולם, יוצא שגם טנה עושה את זה בשביל התגובות. אחרי הכל, בפריז, שהיא לא רק גדולה וסוערת אלא גם קרה ומנוכרת, קל להיות אנונימי, רדיקל חופשי, בורגני חופשי או סתם חופשי. אבל גם טנה, כמוני, רוצה בוודאי שהנוכחות שלו תירשם בכל זאת, במקום כלשהו, אצל מישהו.
