קוראים לי אלעד דוד, אני בן 28 וגר בתל אביב, אבל יש לי שורשים ירושלמיים חזקים.
אני מאוד אוהב לצלם והשאיפה שלי כרגע היא להתפתח בתחום צילום האופנה. אני סטודנט לצילום, עובד במשרדי ההנהלה של "יואל גבע" וגם די־ג'יי. יצא לי לעבוד מעט בתחום הדוגמנות, אך לצערי השילוב בין שתי העבודות, הלימודים וההמתנה הארוכה באודישנים לא תמיד מסתדרים יחד.
צילום: אליס פליישר
בסופי שבוע אני אוהב לבקר את המשפחה שלי בירושלים, אבל אם אני נשאר בתל אביב, אז לרוב אפשר למצוא אותי עם חברים במסיבה טובה, בפאב או בבית קפה.
אני אוהב לראות סרטים, לבשל ולשמוע כמעט את כל סוגי המוזיקה. אם אני עושה ספונג'ה אשמע מוזיקה ישראלית; אם אני סתם בבית אשמע צ'יל אאוט או קיטש ולפני בילוי האוס או פופ־דאנס.
השריטה שלי היא שאין מצב לדבר איתי בבוקר, לפחות לא עד אחרי הקפה הראשון, ואם אני כבר אומר משהו זה מסתכם בהמהום רדום.
הדבר הראשון שאני עושה כשאני קם בבוקר זה להזיז את העכבר של המחשב (שיתעורר יחד איתי) ולבדוק אי־מיילים.
אני משתדל להתאמן לפחות פעמיים בשבוע בחדר הכושר, אבל לא תמיד מצליח לעמוד במשימה הזאת בתקופות של עומס.
תכונות שעושות לי את זה הן תמימות, כנות וישירות, ואני כמובן לא מתפשר גם על משיכה ועל כימיה. הדבר הכי רומנטי שעשיתי, אגב, הוא מסאז' לאור נרות.
יש גם תכונות שממש לא באות לי טוב כמו התנשאות, נטייה לפוזה וסתם רכילות זולה.
אני מכור לעוגת התפוחים שאימא שלי מכינה (שאחרי לחצים ממושכים היא הסכימה לנדב לי את המתכון) וההתמכרות השנייה שלי היא למסאז'ים. את העוגה, אגב, אני מכין מעולה. את מוזמנת לטעום...
