אני לא רק צלם פלסטיני
ראאד בואיה עבד כפועל בניין בהתנחלויות וכמנקה בתים של יהודים עד שהחליט להגשים חלום וללכת ללמוד צילום. במהלך לימודיו ב"מוסררה" עצרה אותו המשטרה כי היה שוהה בלתי חוקי. היום הוא גר ועובד בפריז ולא מוכן להיות בובה פוליטית, רק צלם
עד גיל 30 עבד הצלם הפלסטיני ראאד בואיה כפועל בניין ומנקה בתים בירושלים. "בניתי בכל ההתנחלויות", הוא אומר חצי נבוך חצי מחויך. עכשיו, בגיל 36, אחרי שסיים את לימודיו בבית ספר לצילום מוסררה, יושב בואיה בפריז, בעזרת מענק שקיבל מעיריית פריז ומציג ברחבי אירופה. היום (ה') תפתח בגלריית החדר, גלריה לאמנות מודרנית בתל אביב, התערוכה "מסע" שמאגדת מספר סדרות שצילם במסע בין מדינות מפלסטין, דרך רומניה, ישראל וצרפת.
אשה בכאבה. מתוך "מסע"
בואיה נולד בכפר קטנה היושב בשטח סי של הרשות הפלסטינית בין ירושלים לרמאללה. בגיל שבע אביו מת בתאונת דרכים והשאיר אחריו אישה ותשעה ילדים. "הייתי חייב לצאת לעבודה", הוא מספר, "כדי לעזור לכלכלת המשפחה". הוא החל לעבוד בשטחים בקטיף דובדבנים, אפרסקים ושזיפים. כשסיים את לימודי התיכון החל לעבוד בשטחי ישראל ובמשך 14 שנה עבד כפועל בניין. "בניתי לכם הרבה בתים", הוא אומר.
בתמונה: אחותו של בואיה. "רציתי לבדוק את החיים שלי במשפחה עניה"
לפני כעשור החל לעבוד גם כמנקה בתים אצל יהודים בירושלים. רק בזכות בעלת בית אחת, איתה קשר קשרי ידידות, הוא העז לבטא בקול את חלומו הגדול לההפך לצלם. בעקבות תמיכתה והפניה מצידה אל בית הספר לצילום מוסררה, הוא החל בהגשמת החלום. "זו היתה החלטה קשה", הוא אומר, "חוסר ההבנה של האנשים סביבי, שבכלל לא הבינו מה זה אומר ללמוד צילום, מאוד הקשה עלי. בשבילם צילום זה ביצוע פעולה פשוטה של לקחת מצלמה, ללחוץ על כפתור ולצלם, הם בכלל לא הבינו מה פתאום לומדים את זה ועוד במשך ארבע שנים. זה נשמע להם בזבוז זמן".
"מסע": אם צועניה מניקה בפריז
התבוננות ביצירות של בואיה מגלה אמן חד-עין שהולך מעבר לפוליטי ומחפש את האדם. יותר מכל הוא מצליח להעביר אל הצופה את עיניו של המצולם. לא משנה כמה התמונות מלאות בפרטים, בדמויות, באווירה או במתח, עדיין העיניים של מושאי הצילום הן שמדברות אל הצופה. "הלב שלי נוטה לבעיות חברתיות", הוא אומר, "אני מחפש את האנושיות, בלי זהות פוליטית, בלי זהות של מקום. אלא רק בני אדם, ובעיקר מהשוליים החברתיים".
אחת התמונות הבולטות בתערוכה היא זו שנראים בה פועלים פלסטינים, שוהים בלתי חוקיים, שצולמו במקום מחבוא באתר בנייה בה עבדו. מלבד העבודה שהתמונה עוצרת נשימה וכל מבט בה מגלה פרט אחר, בואיה מספר על השנים בהן גם הוא נחשב ככזה על פי החוק הישראלי.
"האינתיפאדה השנייה פרצה כמה חודשים אחרי שהתחלתי ללמוד בירושלים", הוא מספר, "המצב הבטחוני, הפלישה של צה"ל לבתים שלנו, פיגועי התגובה שעשו הפלסטינים, היו מצב בלתי אפשרי. גם ברמה האישית, כי מספר המחסומים גדל ובמשך ארבע שנים הייתי נכנס יום-יום לירושלים ללא אישור כניסה והייתי בעצמי שוהה בלתי חוקי. הייתי מתעורר כל יום לפני זריחת השמש, חוצה שני הרים בהליכה שלקחה יותר משעה עד שהייתי מגיע לאבו גוש ומשם הייתי לוקח אוטובוס לירושלים".
בין השחור ללבן
אבל לא תמיד זה הצליח. בשנתו הרביעית בבית הספר, אחרי שבמשך שלוש שנים הצליח להתחמק מידו הארוכה של צה"ל, הוא לבסוף נתפס. "הושיבו אותי עשרה ימים בכלא הישראלי", הוא מספר, "רק בזכות התערבות בית הספר שיחררו אותי ואסרו עליי להיכנס לישראל במשך שנה. זה היה שבר גדול מאוד בשבילי. לכאורה לפני כן הייתי חופשי, הולך ללמוד, מבלה עם חברים יהודים ופתאום אני בכלא. זו הסיבה שבאחד הפרויקטים הראשונים שלי התחברתי אל שוהים בלתי חוקיים ותיעדתי אותם".
מתוך "מסע": נער ברומניה
כל הצילומים הם בשחור-לבן, דבר שמעצים את תחושת הכובד והרגש שעולים
מהם. "זו הראיה שלי לעולם", הוא אומר, "העולם נמצא בין השחור ללבן, ולצערי השחור מתגבר ומנצח והעולם הופך ליותר שחור מלבן".
ולמרות דבריו אלו בואיה מתעקש שמצילומיו עובר רק מסר אנושי ולא פוליטי. "מההתחלה החלטתי לדלג על מושגים של 'זהות מקומית' או 'זהות פוליטית'. זו גם הסיבה שאני מוותר על התואר 'צלם פלסטיני'. זה נכון שנולדתי בפלסטין אבל אני קודם כל צלם. אתה מכיר הרבה אנשים שאומרים על דיאן ארבוס 'צלמת אמריקאית'? פשוט אומרים שהיא צלמת. ולצערי היו פעמים שנפלתי בנקודה הזאת. היו שהזמינו אותי בתור אמן ובסוף הבנתי שהוזמנתי כהצגה פוליטית ושהשתמשו בי למטרות אחרות - כדי לקשט קירות למטרות פוליטיות - וזה מעליב".
