קחו אחריות על ההגה

שר התחבורה אחראי לקטל בכבישים, וגם מע"צ, ומשטרת התנועה ומערכת המשפט. ואחרי ששוב נקבנו בשמות כל האשמים המוכרים, צריך לומר חד וברור - הנהג, אותו אחד שמחזיק בהגה וקובע להיכן תפנה המכונית, הוא בסופו של דבר אחראי בלעדי לסטייה ממסלול הנסיעה. אותה סיבה חמקמקה שבמרבית התאונות הקטלניות נותרת לא ברורה, היא תוצאה של טעות נהג.

הגופים האחראים יכולים לעזור, ולהקטין את הסיכון ואת תוצאות התאונה. אבל באחוז ניכר של המקרים, הסחת דעת, פעולה נמהרת וחוסר ריכוז, הם אלה שמשמעותם - גם אם שלא במתכוון וכתוצאה מטעות אנוש - גזר דין מוות.

תאונת הדרכים הקטלנית בצומת עין חרוד (תצלום: חגי אהרון)

כמעט בכל התאונות הקשות עליהן תקראו, ובוודאי באלה של היומיים האחרונים, המשטרה אינה יודעת הרבה. גם כיום, עם כל הטכנולוגיה הקיימת והניסיון העצום, ההסבר השכיח יהיה "סטייה מנתיב הנסיעה". האם החליט הנה במודע לעקוף במקום אסור ומול גלגלי משאית ענק, או שסתם הוסט ההגה כי הנהג התכופף, שוחח במכשיר הסלולרי או חיפש קליטה טובה יותר במערכת השמע. המשטרה לא יודעת, בעיקר כי אינה חוקרת כנדרש. ובכל זאת, הנהג הוא זה שיקבע איך תסתיים הנסיעה.

הם אחראים, וגם אשמים

במהלך השנים האחרונות זכו שרי התחבורה של מדינת ישראל, אנשי משטרת התנועה ומע"צ, לכמות אדירה של ביקורת. השר שאול מופז למשל, יכול לוותר על קלישאות ולהתחיל מיידית ביישום כל המלצות ועדת שיינין, שעשתה כנראה את העבודה המקיפה ביותר בנושא תאונות הדרכים בישראל. זה לא קורה וספק אם יקרה.

משטרת התנועה יכולה הייתה לוותר על ההתמקדות בעבירות מכניסות כסף אך זניחות, ולסלק מהכביש עבריינים אמיתיים. אולי בעוד הרבה שנים. בינתיים שמחים שם לדקלם לכתבי חדשות את המנטרה הרגילה והמשעממת. שימו-לב שימו-לב, החלטנו על מבצע אכיפה מיוחד שבזה הרגע יהפוך את הכביש לבטוח יותר. מה בין מבצע נקודתי לטיפול שורש? גם שם יודעים כי אין הקשר זניח, במקרה הטוב.

מע"צ יכולה הייתה לדאוג לכך שבכל כביש דו-מסלולי תהיה הפרדה בין כיווני הנסיעה, עם מעקות בטיחות סופגי אנרגיה, סימון נתיבים ברור, תאורה, שוליים רחבים ואספלט לא פגום. אבל מי שחושב שזה יקרה בעתיד הקרוב, אינו ריאלי.

הנהג אשם, באמת אשם

אלא שגם אם המדינה הזו תשקיע את כל כספה בשיפור תנאי הכביש, וגם אם תצא מגדרה כדי להסביר וללמד ולחנך, עדיין אנחנו חיים כאן, ולא במדינה אירופית מתוקנת. המשתמש בכביש הישראלי, כמו עמיתו שעומד בתור לקופה, וחברו שקונה מצרכים בסופרמרקט ובן דודו שנהנה על חוף הים או גיסו שעושה

על האש בפארק. כולם חלק מתרבות ישראלית, שאיך לומר את זה בעדינות, אינה סובלנית במיוחד. היא לא מתחשבת, לא קפדנית, רחוקה מלכבד את הזולת. אתם הרי יודעים איך נראה הכביש כאן, ואיך הוא יכול להיראות.

אפשר לנהוג מתוך מודעות לסכנות, ברצינות ובהקפדה, ותוך הבנה כי המכונית התמימה בה יושבים כרגע בני כל המשפחה בדרך לאירוע חגיגי, יכולה תוך החלטה פזיזה אחת להפוך לכלי משחית קטלני מאין כמוהו. ולוותר על "גניבה" של רמזור אדום. להאט קלות ולא להידחף בתנועה סואנת. לאותת כשצריך, כי זה מקטין סכנה, ולוותר על פניית פרסה אסורה. לנהוג עוד חמש דקות, ולא לבלום באמצע כביש מהיר כדי לחזור ליציאה שפוספסה.

הגיע הזמן להודות. הנהג הישראלי יוצא נקי מדי מתאונות שאין להן הסבר ברור, למרות שרק לעיתים רחוקות יש ספק באשר לעובדה כי פעל שלא כשורה. הגיע הזמן שנפנים את זה טוב-טוב. וגם אם זה לא מוריד גרם אחד של אחריות מכל הגופים הנזכרים כאן, כדאי לקחת בחשבון כי מי שבסופו של דבר יכול למנוע את התאונה, ללא קשר למצב הכביש, הוא הנהג. אתם, אנחנו.