לא הייתי מחליפה את הנטייה המינית שלי
אילו מישהו היה מספר לי כשיצאתי מהארון, אי שם בשלהי שנת 2004, שאכתוב טור על היותי לסבית, ועל אהבת נשים או חופש מגדרי, סביר מאוד להניח שהייתי צוחקת. המילה לסבית היתה עבורי אז בעיקר הבנה מרירה. עברתי מאז כברת דרך ארוכה
כבר יותר מחצי שנה שאני מדברת כאן על האהבה שלי לנשים ולחופש המגדרי, על החיים שלי, על מה שעובר עליי. יש רגעים מתוקים, יש מרירים, יש קסם, יש אינטימיות, ולפעמים זה גם כואב. אילו מישהו היה מספר לי כשיצאתי מהארון, אי שם בשלהי שנת 2004, שאכתוב טור על היותי לסבית, ועל אהבת נשים או חופש מגדרי, סביר מאוד להניח שהייתי צוחקת. המילה לסבית היתה עבורי אז בעיקר הבנה מרירה. במקום כלשהו נראה היה לי כל כך מורכב להיות לסבית, חשבתי שהולכים להיות לי חיים נורא נורא קשים, ושעדיף היה עבורי אילו הייתי סטרייטית, אבל ככה יצא.
היום, ממרחק של עוד מעט ארבע שנים מאותו הלוך רוח, לא הייתי רוצה להיות שומדבר אחר מלבד מי שאני. לא הייתי מחליפה את הנטייה המינית שלי בעד שום הון שבעולם.
שיערה החלק והארוך של מלכת הכיתה
עברתי דרך ארוכה עד לנקודה בה אני נמצאת היום. הזכרונות הראשונים שלי שקשורים בנטייה מינית הם מוקדמים מאוד. פניה המנומשות של זאת מכיתה ד' 2, עם הקוקו הארוך והרך. תנועותיה הגמישות על רחבת הריקודים. אולי בעצם עוד קודם, בכיתה ב'. שיערה החלק והארוך של מלכת הכיתה. משי נעים כזה. אחר כך כולן בכיתה רצו מישהו, ואני נורא רציתי להיות כמו כולן. בכיתה ו', או אולי ז', אזרתי אומץ והתנשקתי עם אחד מהבנים. זה היה לי מוזר אחרי שניצחתי אותו בהורדות ידיים רק שנה אחת קודם, מוזר ולא לגמרי נעים.
בכיתה ז' סיפרתי לחבר הכי טוב שלי, בשקט בשקט, שזה מוזר לי מדי, כל הקטע עם בנים. הוא יעץ ללכת לאט. בניגוד למנהגי, הקשבתי לו, ושלוש או ארבע שנים עברו. היתה לי חברה טובה אחת, גבוהה, שסחבה את הג'ריקן בכל העליות וחיכתה לי שאחזור לנשום, שיחקה כדורסל, ותמיד נראתה יציבה ושקטה כל כך, מנוגדת לרעש התמידי הסובב אותי. כמה פעמים אפילו דמיינתי את עצמי מתנשקת איתה, ומיד עצרתי. זו לא מחשבה מותרת. זה לא כמו שצריך להיות. בסוף כיתה ח', או אולי כבר ט', חרטנו את שמותינו על עץ אורן, ובא לי כל כך לנשק אותה, שהשפתיים כאבו לי, אבל לא העזתי - והרגע חמק. היא דיברה על בנים ובנים ובנים. אני השתתפתי בקול רם ברצון שלה. הראש שלי המשיך לשכנע שזה באמת חתיך וההוא באמת יפהפה וזה מצחיק וזה חכם. דמיינתי את פניה כשההוא וההוא מחבקים אותה, וכמה היא יפה ככה, וזה עשה לי מהלב רסיסים רסיסים, אבל מהר מאוד לימדתי את עצמי לחשוב שאני סתם מקנאה בה, על כל תשומת הלב.
יומיים ריחפתי בגלל הנשיקה ההיא
עברו עוד שנה-שנתיים. בשירותים של בית הספר מישהי לחשה לי שלפעמים היא חושבת על בנות. העיניים החומות שלה עשו לי משהו, אולי אומץ. הראש שיכנע שזה זמן להתנסות ושמותר לי לא להתחייב על מיניות עכשיו, והסתובבתי אליה, מטביעה ספקות בנשיקה.
יומיים ריחפתי בגלל הנשיקה ההיא, והיא הזמינה אותי לישון אצלה. אני זוכרת שהלכנו אליה, והידיים התערבלו זו בזו כל הדרך, מנסות להסתיר את הרעד שבקושי החזקנו. שלוש שעות אחר כך הכל נראה קסום.
אז ככה זה מרגיש.
חצי שנה אחר כך היא התאהבה במישהו, ולי נשבר הלב. שנה שלמה החלטתי לא לחשוב על זה יותר ואנחנו נפרדנו וחזרנו, ונפרדנו וחזרנו, והכל בסתר. עד שנגמר התיכון.
לרגל השירות הצבאי, החלטתי שאני אוהבת רק בנים. רוב הבנות ששירתו איתי היו דתיות, וברגע של חולשה מול אחת מהן באיזה שבת, נפלט לי שהיתה לי חברה בתיכון. זה היה הסוף שלי, מבחינה חברתית. את המשך השירות עשיתי בבסיס אחר. אחר כך עברתי לתל אביב, והיו כמעט רק בנים. כל מיני, לתקופות יותר ופחות קצרות, ואני הרגשתי מבודדת, לא במקום, משהו לא שייך ולא נכון, לא מספק ולא מעניין באמת.
רק לפעמים, בלילה, הייתי חולמת על נשים
יצרתי המון דרמה סביבי, המון טלטלות, רק כדי לא להסתכל לאמת בעיניים – לא באמת רציתי ולא באמת נמשכתי לכמעט אף אחד מהם. הכרחתי את עצמי להיות שם כדי להיות נורמלית, כדי להרגיש שאני עושה משהו אחד נכון, כמו כולם. רק לפעמים, בלילה, הייתי חולמת על נשים.
אחרי כמה שנים כאלה, והרבה מאוד ריקנות בפנים, התנתקתי מהכל ועברתי לעמק יזרעאל, לקבל קצת שקט. גרתי עם שותף מקסים במיוחד, חבר טוב שלי עד היום, שנתן לי, מעבר לשותפות לדירה, גם מקום רך לנחות בו, נטול צרימות ופחדים. באווירה הבטוחה הזו, החלטתי לבדוק מחדש את הגבולות שקבעתי לעצמי, ומשהו בתוכי התחיל לנשוך את הרסן.
יום אחד בנובמבר, בהחלטה של רגע, קבעתי בתל אביב פגישה שעתידה היתה לשנות את את חיי. כל הדרך מעפולה לתל אביב שכנעתי את עצמי שלא יקרה כלום, שאני לא רוצה בכלל כלום ומה פתאום, זה לא דייט, מה פתאום דייט. אבל המשפט הראשון שיצא לי מהפה, כשהתיישבתי במכונית מול העיניים הכחולות המהממות ההן, היה "סיפרתי לך שהיתה לי חברה בתיכון, נכון?"
זה היה קסום כל כך שפשוט נמסו ההדחקות
משם, הכל הפך להיות אלכוהולי ומטושטש. כמה שעות אחר כך, כשהתנשקנו לראשונה, האמת הפכה ברורה בבת אחת. זה היה קסום כל כך שפשוט נמסו ההדחקות, ולא יכולתי להכחיש יותר. זה מי שאני, זה מי ומה שאני רוצה ואוהבת. באותו היום יצאתי מהארון בפעם הראשונה מול עצמי והעזתי לומר בתוכי את המילה לסבית. למחרת, כשחזרתי לעמק יזרעאל יצאתי מהארון לשותף שלי, שענה מיד בצעקה מהמטבח: "אני מוסיף וויסקי לקפה, מגיע לנו לחגוג את זה, מזל טוב לך!" עד היום עוד לא קיבלתי תגובה ליציאה מהארון שתשתווה לשמחה הכנה שהיתה בקול שלו.
תוך כמה ימים סיפרתי לכל החברים, וגם לאבא ואמא. מאז ועד היום עברנו יחד, כל המשפחה, תהליך ארוך בשנים האחרונות, והיום הם מקבלים ותומכים בי בצורה שמשאירה אותי לפעמים פעורת פה.
לא, אני לא חושבת שכולם חייבים לצאת מהארון. אני רוצה שלכולם ולכולן תהיה ברירה ובחירה חופשית איך לחיות את חייהם. עובדה היא שהחיים שלי רק נעשו טובים וקלים יותר מאז שיצאתי. הסודות, הדברים שהסתרתי מעצמי, האהבה והרוך והאמת הפכו גלויים עם כל שנה שעברה מאותה יממה, ב-17 בנובמבר 2004. מצעד הגאווה, עבורי, הוא בראש ובראשונה עניין של אהבה, זו שאיפשרה לי להכיר בעצמי ובמה שאני, זו של האהבות שלי, אלה שהיו וזו שבדרך, והאהבה לקהילה שלי, היפה, הפעילה והאכפתית. בעד כל אלה אני אצעד השבוע, זקופה וגאה, בעיר שלי, ירושלים היפה, הנבנית כל יום עוד קצת – באהבת חינם.
- מוקדש באהבה רבה לאשה הכי נאמנה לעצמה שהכרתי, סבתא שלי, רות, יומולדת שמח!
לפנייה לכתב/ת 
