תתפלאו, הרבנות פוגעת גם באבות
פסיקת מזונות ברוח ההלכה אינה מקיימת את עיקרון השוויון. לרוב, האב כבר לא מפרנס יחיד והאם כבר לא עקרת בית
ב-2006 מונתה ועדת שיפמן לבחינת נושא מזונות הילדים במדינת ישראל. חבריה אמורים היו לבחון דרכים לסייע להורים בגביית המזונות ולנסות להגיע לאחידות בפסיקת מזונות הילדים, תוך קביעת קווים מנחים אובייקטיביים לחישוב גובהם וחלוקתם בין ההורים. ועדה זו טרם הגיעה למסקנות כלשהן.
במדינת ישראל קיימות מספר מערכות המטפלות במזונות הילדים: בית המשפט לענייני משפחה, בתי דין רבניים, הביטוח הלאומי ומערכת ההוצאה לפועל. למרות זאת, החובות בגין תשלומי המזונות -עומדים כיום על מיליארדי שקלים.
ה אם קובעי המדיניות מודעים בכלל לאפשרות כי החובות שנוצרו נובעים אולי מכך שהאבות אינם מסוגלים לעמוד בנטל התשלומים הכבד שהוטל עליהם? בעקבות מדיניות פסיקת המזונות הקיימת, פעמים רבות הסכום החודשי שאותו האבות אמורים לשלם מגיע למלוא יכולת השתכרותם, וזאת מבלי להתחשב בכך שגם הם צריכים להתקיים, לממן דירה עבורם ועבור ילדיהם ולשלם מסים. החוק הקיים כלל לא מתייחס להכנסותיה של האשה, וייתכן מצב בו האב משלם מזונות לגרושתו, על אף שהכנסתה גבוהה לאין שיעור.
המצב צורם והזוי במיוחד במצבים של משמורת משותפת או של משמורת האב, שאפילו בהם צריך האב לשלם סכומים נכבדים לאם-ילדיו, למרות שהילדים נמצאים ברשותו מספר משמעותי של ימים בשבוע.
לנו האבות הוסבר כי "שורש הרע" נעוץ לכאורה במשפט העברי הקדום, שעליו נשענים בצורה עקומה להפליא דיני המשפחה גם כיום. על פי ההלכה מקובל היה כי האב לבדו חייב במזונות ה"הכרחיים" של ילדיו: "חייב אדם לזון בניו ובנותיו עד שיהיו בני שש, אפילו יש להם נכסים שנפלו להם מבית אבי אמם ומשם ואילך זנן כתקנת חכמים עד שיגדלו". תקנות חכמים ותקנות בית דין הרחיבו את חיוב האב במזונות ההכרחיים גם לגבי ילדים שהנם מעל גיל 6 ועד גיל 15.
לפי החוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות) שהתקבל ב-1959, המצב היה אמור להיות שונה לחלוטין: "אביו ואמו של קטין חייבים במזונותיו... בלי להתחשב בעובדה בידי מי מוחזק קטין יחולו המזונות על הוריו בשיעור יחסי להכנסותיהם מכל מקור שהוא". הבעיה היא שחוק זה תקף רק לגבי אנשים שלא חל עליהם הדין האישי (הדתי). כלומר: לגבי היהודים, מה שקובע את תשלום המזונות הינו ההלכה היהודית.
מעוררת תמיהה העובדה כי אותן אושיות משפטיות שקול המשפט העברי בגרונן, בוחרות להתעלם ולהסתייג בתקיפות מכל תקנה אחרת שמקורה במשפט העברי הקדום, ובמיוחד כאשר היא עלולה חלילה לפגוע באותו פלג אוכלוסייה שהחוק המודרני חפץ ביקרו, כלומר בנשים.
החוק העברי הקדום בקובעו את ההלכות הללו, בוודאי לא כיוון לנשים של היום, הנושאות בקריירה לא נחותה מזו של הבעל, וכך גם כושר השתכרותן. על פי אותו חוק עברי, מעמדה של האשה היה שונה לחלוטין מזה של היום והן עסקו בעיקר במשימות של שירות הבעל ודאגה לילדים. הבעל היה רשאי לשאת מספר נשים, להחזיק מספר פילגשים ואפילו במצבי גירושין המשמורת על בנים מעל גיל 6 שנים ניתנה אוטומטית דווקא לו.
רוב ההלכות הללו המפלות לרעה את הנשים, אינן מקובלות יותר בחוק המודרני, אך משום מה הלכות המפלות לרעה את הגברים - השתרשו להן באופן תמוה ובזוי.
מלבד חוסר התקפות ההיסטורית והמוסרית, הרי שפסיקת מזונות ברוח ההלכה העברית כלשונה אינה מקיימת את עיקרון השוויון שהוא אחד מעקרונות העל בכל חברה מתוקנת.
עדיין שכיח לראות כי שופטים רבים בבתי משפט לענייני משפחה פוסקים מזונות כל אחד על פי ראות עיניו והבנתו, תוך פרשנות שונה של החוק, ולעתים תוך זלזול בוטה בעיקרון השוויון ובשכל הישר.
יחד עם זאת, בשנים האחרונות החלו לבצבץ מבין הפסיקות החשוכות גם מספר פסיקות חדשניות ונאורות בנושא המזונות, המעוררות תקווה אמיתית. כך למשל קבע השופט גרניט כי יש לבטל את הדין האישי בתחום מזונות הילדים, ואף קרא למחוקק למחוק את ענייני המזונות מתוך ענייני המעמד האישי, באופן שלא תהיה תחולה לדין התורה בענייני המזונות, כשמדובר ביהודים.
בחברה מודרנית ונאורה, מן הראוי כי קביעת המזונות לא תיעשה על פי הדין העברי העתיק כלשונו, ותתייחס לשינויים שחלו במעמד האישי והמשפחתי. עליה להיקבע בכפוף לחוקי השוויון והמוסר, תוך תפיסת שני ההורים כאחראים לכלכל את ילדיהם גם לאחר הגירושין. על שניהם לשאת במזונות ילדיהם על-פי חלוקה שוויונית-אקוויטאבילית לפי הכנסותיהם, ולא האב בלבד, כפי שהיה נהוג עד כה.
ד"ר מוטי חיימי, רופא ילדים. פעיל לקידום שוויון בהורות ושמירה על טובת הילד
לפנייה לכתב/ת 
