איך ולמה הפכה המילה "פמיניסטית" לקללה?
אני שונאת נשים ששונאות גברים. לא די בכך שהן שונאות ברייה חביבה בעיניי עד מאוד, הן גם משניאות את כלל הנשים על פלח נרחב באוכלוסיה. הפמיניזם הוא תנועה ברוכה מאוד בעיניי למען שחרור האשה והעצמתה. אז איך יצא ממתוק עז?
אני אוהבת גברים. כן, מודה בפה מלא. אוהבת גברים, ולא סובלת נשים ששונאות אותם רק כי הם זכרים. את אלו ששונאות אותם בתואנה "פמיניסטית" אני אפילו עוד יותר מתעבת, שהרי לא די בכך שהן שונאות ברייה חביבה בעיניי עד מאוד, הן גם משניאות את כלל הנשים על פלח נרחב באוכלוסיה.
אשה החזקה ובטוחה בעצמה מבינה שאין דבר כזה "מגרש של גברים". יש מגרש אחד גדול ורחב ידיים, העולם, שבו המון גברים והמון נשים. בינתם, פקחותם ויכולת ההסתגלות של ה"שחקנים", נשים וגברים כאחד, תאפשר להם לנקוט מעשים ופעולות שיקדמו את העולם כולו.
פמיניזם, תנועה לשחרור האשה, היא תנועה ברוכה מאוד בעיניי. מטרתה העיקרית היא העצמת נשים ברבדים החברתיים, הכלכליים, הפוליטיים וכו'. מי שהשתמש לראשונה במושג "פמיניסט" היה למרבה ההפתעה גבר, שארל פורייה, סוציאליסט צרפתי בתחילת המאה ה-19, שראה בשחרור האשה צעד ראשון ועיקרי בשחרור החברה כולה. מאז עבר הפמיניזם מספר גלים ברחבי העולם, כשמטרתו העיקרית למנוע אפליית נשים ולהשיג שוויון זכויות בינן לבין הגברים.
אז איך יצא ממתוק עז והמילה "פמיניסטית" הפכה שם גנאי נרדף לאשה שהיא "גבר גבר", או לשונאת גברים?
ייתכן שזו קנוניה יציר כפיהם של מתנגדי התפישה, קנוניה שמטרתה להכפיש את הדבקות בפמיניזם. אבל הבה לא ניתמם, גם ידן של לא מעט נשים בדבר.
חוד החנית של ה"עוסקות במלאכה" היה כל אלו שהשתייכו לזרם הקיצוני של הפמיניזם, זה שלא תר אחר שוויון זכויות, אלא דורש עליונות נשית על המין הגברי ומבקש להשיג זאת לא על ידי התעלות עצמית, כי אם על ידי הנמכת ה"יריב". "פמיניסטית" מסוג זה היא אשה שלא מתביישת לומר בריש גלי: "לא צריך גברים בעולם הזה, הם סתם מיותרים, אני יותר טובה מהם".
למה זה קורה? מרמור וחוסר ביטחון! בין השיטין אני מניחה שהסיבה להתנהגות כזו נובעת מהתפישה של נשים אלה כאילו העולם נשלט על ידי מפלצות גברים עם נשק יורה במכנסיים, המנצלים את הנשים הקטנות למילוי גחמותיהם. הן רואות זאת אם כן כמשימה להביס את ה"רוע הגברי" שמבקש להשתלט על העולם ועליהן.
בואו נדבר הכי נוקב שיש – נכון, מעמד האשה עדיין אינו שווה למעמד הגבר במקומות מסוימים. עדיין יש אפליה ניכרת בשכר העבודה במגזרים מסוימים, עדיין יש ייצוג דליל של נשים בתחומי חיים שונים. נכון. עברנו כברת דרך ארוכה ומכובדת, אבל עדיין לא הגענו לשוויון מוחלט. אבל האם הכרזת "אני אכסח לכם את התחת" תהיה היא זו שתביא לשינוי המיוחל? מצד שני, האם מפני שהקיפוח קיים הנשים צריכות להצטייר כחלשות?
צריך להיכנס לגרעין, ומשם לתקוף
זווית גברית:
להילחם אנחנו יודעים. ומה עם לדעת לאהוב?
יועד לוסטיג
הכוחות נערכים משני צידי המתרס. "בנות ביצ'יות", "גברים גסי רוח", "משתרללות" ו"קמצנים" צועדים לעבר המוצבים בחזית ואינם שואלים את עצמם לשם מה. אומץ הוא ללכת עם ליבך תחת אש, בלי לדעת אם היא רואה בך אויב או אוהב. זו העוצמה האמיתית, היכולת לבחור, לא היכולת להיפגע
לא ולא. אין דבר מגוחך יותר מנשים שנוטפות דמעות בשערים בצעקת "הגברים אכלו לי, הגברים שתו לי". יש כאן מלחמה, אבל לא נגד פרטים באוכלוסייה, לא נגד גבי השכן או מר חתול מהטוקבקיה. יש כאן מלחמה מול הממסד, מול החוקים. ובכל מצב ה"מלחמה" לא תנוצח בשנאה שרק תלבה אנטגוניזם, כי אם בחוכמה. צריך להיכנס לגרעין, ומשם לתקוף. הבעיה מתחילה כשנשים שידן חולשת בגרעין אינן מתאמצות להניח על סדר היום את בעיות הנשים כשוות בין שווים.
אני לא נעתרת לטון המתנצל, לא נעתרת לטון התוקפני נגד כל מאן דהוא רק משום היותו גבר. גבר לא טוב יותר מאשה, ואשה אינה טובה יותר מגבר. עם כל הכבוד לרעיון השוויון, צריך להבין שהגבר שונה מהאשה והאשה שונה מהגבר - וטוב שכך. כל אחד מהצדדים הוא חצי שמושלם רק אם הוא מחובר לצד השני. וכל מי שתגיד שהחיים יכולים להתנהל ללא גברים משקרת במצח נחושה, או שהיא תמימה. צריך גברים בעולם הזה, אבל חייבות להיות גם הנשים. כל אחד מהמינים מביא את יופיו לעולם, את חוכמתו, את בינתו, את הרגליו, וכל אחד מהם בלי משנהו לוקה בחסר. זו התפישה הפמיניסטית הבריאה לטעמי. זו התפישה הפמיניסטית שלי.
אני לא צריכה להפוך ל"אשה- גבר" כדי שמעמדי יהיה שווה לו. אני לא צריכה לזנוח גינונים נשיים ולא צריכה לחשוש שאחשב "אשה קטנה" אם אני גורסת שעדיין כאשה מוטלת עליי החובה ליטול (בגאווה רבה, אגב) את חלק הארי של כינון הבית וחינוך הילדים, או להיות החצי הרך יותר במערכת זוגית. וזה לא משום שאני חלשת אופי, אלא להפך. דווקא משום שאני תופשת עצמי, ונשים בכלל, כשווה בין שווים, איני מרגישה צורך להקהות את אופיי בהשחזת סכינים ולהיות "שליטת עליון קשיחה".
דווקא מפני שהשוני בין המינים מובן עליי, מבורך ואינו טעון מיגור, אני חשה שכל אחד יכול להיות הוא-עצמו. על אף השוני, כל אחד עושה מה שהוא טוב בו, כשותפים, לא כמפקדי מעוז. רק מתפישה כזו ניתן למקסם את רווחת הכלל, בחברה ובבית.
לדעתי, הפמיניזם התקין מתקיים בשלום רב עם ההנחות האלה, שכן מראשיתו הוא מזוהה עם תפישת עולם ליברלית, שראתה בכל אדם מעצם היותו אדם פרט חופשי שזכאי להגדרה ולמימוש עצמי.
פמיניסטית אמיתית לא מנסה להנמיך את הגבר (צילום: ויז'ואל/פוטוס)
פמיניסטית אמיתית לטעמי לא מחפשת שיחזקו אותה או שיאשרו לה שהיא שווה בין שווים, היא לא מפנה אש צולבת לעבר גברים, לא מנסה להנמיך את הגברים לכדי הגובה שלה. באופן פרדוקסלי, פעולות "נמוכות" אלו, שנועדו למגר ולבטל את "היתרון הגברי", בעצם נותנות גושפנקא אדירה לעליונות שאין בה שמץ מן האמת. בנוסף, הן מלבות בכך את השנאה ומנציחות את הסטיגמה על המונח החיובי בבסיסו, "פמיניסטית".
עוד מבט:
אנחנו לא באמת רעות, רק מצוירות ככה
שרית פרקול
היה כאן באחרונה מקבץ מרשים של טורים מאת נשים וגברים, שהציגו את הנשים באור אחר מהרגיל: לא חלשות וענוגות, לא בתוליות חיישניות, לא מסכנות ומקופחות, לא מאוד נשיות, אלא אסרטיביות, בררניות, עושות סקס כי מתחשק להן, מגשימות פנטזיות, ואפילו מקבלות זכויות יתר. האם זה מעורר שנאת נשים, או תורם להבנה טובה יותר של המינים?
את רוצה משהו? קומי קחי אותו! שאף בן אנוש לא יעצור בעדך, לא גבר, לא אשה ולא אנדרוגינוס. זה הכוח של הפמיניסטית האמיתית - המקדמת את עצמה בשנינות, הלא מתנצלת, האסרטיבית.
אסטרטגיית החורמה נכשלה. אולי עכשיו הגיע הזמן לשלב ידיים ולהילחם יחד, כדי שהנשים יחזרו להיות נשים והגברים - גברים. שלכל אחד מהם תהיה הזכות להתקיים בהתאם לרצונו ולשאיפותיו, לא מתוך רצון להתאים לנורמת "מי שצועק יותר חזק ינצח!" או "אם אהיה רכה אחשב לחלשה".
אולי דווקא מתוך ההכרה שכל אחד מאיתנו טוב במשהו אחר נצליח סוף סוף להשלים את התמונה המרהיבה הזו שנקראת "יחסים בין המינים".
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
