שתף קטע נבחר

הכל עומד במקום

עבור גיא ונטע דימט, יוצרי סרט האנימציה התיעודי "אבודים בתל-אביב", היצירה המשותפת אמורה היתה להיות חלום שמתגשם. אולם בסופו של דבר, טוען גיא, כלום לא השתנה. ראיון

 

האם סרטי אנימציה תיעודיים הופכים לז'אנר מוביל בקולנוע הישראלי? זמן קצר לאחר ש"ואלס עם באשיר" הפך את סדרי הקולנוע בארץ, מגיע לטלוויזיה "אבודים בתל-אביב", סרט אנימציה אוטוביוגרפי על משפחת דימט. המשפחה מורכבת מזוג אנימטורים שנמצאים יחד מגיל 16 ועובדים על סדרת אנימציה חתרנית, ושתי בנותיהם. יחד הם נאבקים בחובות, בהצעות עבודה חמקמקות מדי, מטפלים בילדה שחולה בדלקת פרקים ונכנסים להריון.

 

למרות שהדימוי הראשון שעולה כשחושבים עליה הוא צבע ואחר כך תנועה, אנימציה תמיד עסקה בנפש. היא נגעה בה בדרכי פעולה חופשיות יותר מצילום, מופשטות יותר, השתמשה בשבילים עוקפים ומלאי דמיון, והגיעה ליעד הרגשי מהר יותר. לכן, גם כשאנימציה מתארת באופן מוצהר דברים שקרו באמת, התיעוד המונפש לא תמיד יכול לעלות בקנה אחד עם המציאות.

 

"זה סרט מצויר, אבל הוא תיעודי לגמרי", אומר גיא דימט, שיצר את "אבודים בתל-אביב" עם אשתו נטע.

 

ובכל זאת, אנימציה. מה לא אמת בסרט?

 

"שגיא משחזר את הכל בציור. לא ציירתי את הסיטואציות כשהן קרו".

 

בגלל טבעה הרגשי ברובו, אנימציה עשויה לחטוא לחומרים הריאליסטיים שסרטים תיעודיים עשויים מהם. בסרט אנימציה תיעודי אפשר לשתול נרטיבים ותמונות באופן קל יותר מאשר בסרט תיעודי סטנדרטי. אבל דימט לא חושב שיש כאן סילוף של מציאות.

 

"כל סרט עובר עריכה. גם סרטים תיעודיים. וגם בסרטים תיעודיים מצולמים, היוצרים משחזרים סצנות או מחברים אותן בצורה שונה מאיך שהן קרו באמת. אז מה תיעודי באמת?" הוא שואל. "לפעמים צריך לפברק את האמת כדי לספר אותה. אני חושב שסיפרנו בסרט את האמת. האם זה סרט דוקומנטרי טהור? לא. האם זה סרט אוטוביוגרפי? כן. למרות שהוא מצוייר, יש בו הרבה יותר אמת ממה שאתה רואה בהרבה סרטים דוקומנטריים".


מתוך "אבודים בתל-אביב". לאו דווקא סילוף של המציאות

 

למרות ש"אבודים בתל אביב" מורכב כולו מציורים שמכילים, גם ברגעים הקשים, יסוד קומי ונונסנסי, מדובר בסרט מרגש מאוד. אולי בגלל הסיפור המשפחתי האנושי הטעון ועם זאת טוב הלב של משפחת דימט. האנימציה מאפשרת להוסיף תפאורה נפשית לסיטואציות ולהאיר אותן באור רגשי. באמצעותה אפשר לתעד את מה שאי אפשר בסרט תיעודי - לשחזר באמצעותה חלומות. ובמקרה של משפחת דימט, אפשר גם להגשים אותם, גם אם באופן חלקי.

 

החלום של נטע וגיא היה לעשות אנימציה רגילה, לא תיעודית. הם עבדו על סדרה מונפשת למבוגרים בלבד, שבמרכזה תוכנית אירוח גרוטסקית, "הגאיסטר שואו".

 

"הסרט הזה נעשה מחוסר ברירה. ניסינו לעשות סדרת אנימציה שלא עוסקת בנו, אבל לא ממש הצלחנו בשיווק", אומר גיא. "הסתובבנו עם הסדרה כמה שנים, אבל לא ידענו איך לתמחר אותה. בסוף, כשכבר ידענו איך, היינו תשושים וחסרי כסף וזה דרש עוד מאמצים ועוד להסתובב, ואז הציעו לנו את הדוקומנטרי הזה, ויש יותר שוק לסרטים, מאשר סרטים קצרים של 5 דקות".

 

זמן לא רב קודם לכן יצא "ואלס עם באשיר". אנימציה דוקומנטרית זה ז'אנר בהתפתחות? איך זה קרה?

 

"יש בעיה בסרטים דוקומנטריים, שהרבה פעמים חסר בהם חומר תיעודי. אני דווקא יכולתי לשחזר דברים בווידאו, ש'ואלס עם באשיר' לא היה יכול, מבחינה תקציבית לכל הפחות. כשאין שום חומר ארכיוני בוידיאו, משתמשים בסטילס - וכאן אנימציה עדיפה, כי היא מעניקה לזה חיים".

 

בני המשפחה שלך כעסו על איך שציירת או תיארת אותם לפעמים?

 

"לא, אף אחד לא מתערב בזה. ציירנו הכל בעט נובע ויש לסרט תחושה של סקיצות. אני אפילו לא מצייר עם עיפרון, ישר עם העט. אם נתעכב לא נגמור עם זה. זה רק שנינו כאן, אין לנו צוות".

 

יש לתל אביב ייצוג מרכזי בסרט.

 

"כן, היתה תקופה שנורא שנאנו את תל-אביב".

 

מאיפה אתם במקור?

 

"מתל-אביב".

 

אז מה קרה פתאום?

 

"כשמכרנו את התסריט פתאום היה לנו קצת כסף. זה היה שילוב מדהים של יצירה והקלה זמנית. היינו באקסטזה ופתאום התאהבנו בתל אביב. גרנו בסוף שדרות בן גוריון, ראינו את כיכר אתרים מהמרפסת ואנחנו מבלים המון בים ופתאום תל אביב נראתה לנו מדהימה. תשאלי אותי היום, כשאני אחרי הסרט – תל-אביב נראית לנו הרבה פחות יפה".

 

הסרט היה גם אמצעי להגשמת חלום וגם סיפר את סיפורו של החלום. בסרט ובחיים, כל מה שמשפחת דימט רוצה זה שיאפשרו להם לעשות אנימציה. החלום התגשם בדמות הסרט, אבל באנימציה כמו באנימציה, התקדמות העלילה היא רק אשליה של תנועה. לדברי גיא, שום דבר לא השתנה מאז.


מתוך הסרט. "הסרט הזה נעשה מחוסר ברירה"

 

"רצינו לספר בסרט את הסיפור של הגיל הזה, 30 פלוס, כשאתה חושב הרבה על איפה אתה בחיים – האם אתה רוצה להגשים את החלום, להצליח ולהיות אנימטור, או שלא התקדמת לשום מקום", הוא מסביר. "ואני לא התקדמתי. היום אני באותו מצב של תחילת הסרט. עשינו סרט וכלום לא קרה. גם הבת שלי באותו מצב".

 

הבנות שלך ראו את הסרט?

 

"הן לא יכולות עדיין".

 

למה? בגלל הגסויות של הסדרה שבתוך הסרט, או בגלל הסיפור האישי?

 

"לא יודע, אולי הן ראו אותו. הן יכלו לדפדף במחשב. את הסיפור המשפחתי הן יודעות. הן יודעות שמקס (התינוק) לא בסדר. הן באות לאנשים ברחוב ואומרות להם 'משהו לא בסדר במוח שלו', אבל הן נורא אוהבות אותו, נורא גאות בו".

 

"ואלס עם באשיר" קצת מתכחש להיותו מנופש. הוא מאוד ריאליסטי. אצלכם זה אחרת, יש כאן את ההומור הייחודי לז'אנר.

 

"מאוד רציתי שזה יהיה ככה, כי זה הכיף של האנימציה. כשהילדות שלי צורחות אז הפרצוף שלהן לא נראה מעוות כזה באמת, אבל ככה זה מרגיש. התעסקתי גם עם דברים מאוד כבדים, אז זה גם משהו שחשוב היה לי שיהיה, כדי לא להיות כבד מדי".

 

אבל בכל זאת הנושאים "כבדים". התמודדות כלכלית מטרידה, מחלה של הילדה, תינוק שנולד עם צהבת.

 

"זה לא רק צהבת. היו לו קשיי נשימה בלידה, והיום הוא מוגדר כאוטיסט. לא רצינו להגיד את זה בסרט כי רצינו שזה יהיה פתוח".

 

ואם כבר בחרתם באנימציה, למה יש בכל זאת תמונות אמיתיות של האנשים שמאחורי הציורים בסוף הסרט?

 

"כדי שידעו שהכל אמיתי".

 

  • הסרט "אבודים בתל-אביב" ישודר הערב בערוץ yes דוקו ב-22:00

 

 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
גיא ונטע דימט. הסרט מצויר, אבל תיעודי לגמרי
לאתר ההטבות
מומלצים