הלך התיאבון

1. אם אתם באמת מאמינים שסהר רפאל, הזוכה הגדול בגמר הגדול של המטבח הגדול, עומד עכשיו לעצב מסעדת יוקרה, "להוביל" אותה ולהטביע עליה את חותמו עד כדי כך שיוכל לקרוא לה "המסעדה שלי", סימן שנשרף לכם המוח בשעתיים של צפיה. אפילו עשירים מופלגים כבעליהם של מלונות הרודס באילת לא יעזו לבזבז מיליון דולר ויותר על כשרון בלתי מוכח בעליל, שעיקר חינו בתוכנית היה בצייתנותו היתרה לגחמותיו של עזרא קדם, איש שבחר להיות גס רוח, אלים, קולני ומגעיל (זוכרים אותו יורק לקערת נירוסטה?) על פני המסך.

שלישיית הגמר. אם ידברו עברית, יתפוגג הזוהר

2. זאת היתה סדרת משדרים פלצנית לעילא. פלצנות היא הפער הבלתי נסבל שבין המילים לבין הדברים, והמילים כבר באמת לא מיטיבות עם האוכל ונשמעות כמו שהוא נראה: מגדלים מופרכים של חומרים מקומיים מצויינים שחייבים, פשוט חייבים, לבשלם בטכניקות של שלוש תרבויות קולינריות שונות לכל מנה כדי לקבל בסוף צלחת מסודרת לגובה ובתוכה לפחות עשרים מרכיבים שונים, שקוראים לה "פילה בקר על קרסט של תבלינים ודואט של מילפה", וזו רק התחלת שמה של המנה. בעברית אפשר לומר, מותנית בקר בציפוי תבלינים פריך וצמד בצק עלים.

3. אלא שאם ידברו עברית, יתפוגג הזוהר המוזר בו טובלים אנשים שפעם קראו להם טבחים והיום שפים. המקצוע עצמו לא השתנה: מפרך, מתיש, דורש משמעת פיזית עילאית, אפוף אדי צירים חצי מבושלים בתפאורת נירוסטה. סגידתנו למסעדות נפתחות-נסגרות כסממן זמין של עושר פתאומי הפכה טבחים לאלים. לא ממש מפליא לגלות אחד שמאמין שהוא באמת כזה, ושזה בסדר גמור לומר מיז אן פלאס במקום "הכל במקומו" ו"סרויס" במקום הגשה ו"בונים" במקום "פתקים". לא מפליא לגלות שהמוני צופים, מוקסמים מן הזוהר ולא מבחינים במופרכות של המטבח העילי הזה, אהבו את עזרא קדם.

4. הוא היה אלים, כוחני, מגעיל, מאיים, מניפולטיבי, מינני, מצווח ככרוכיה כדי לגרום למתמודדיו לבכות. בלי צעקות, בכי, קצת קללות, עילגות לשונית מזוויעה, אמבולנס בדרך ומתמודדת מתמוטטת בגמר כבר אי אפשר, כנראה, לרתק צופים למסך. ואני חשבתי שאוכל עושים באהבה.

5. אז מה היה לנו? "הדיאלוג של המטבוחה", קבעה הילה אלפרט, שופטת, ולא יספה. כשאפגוש מטבוחה מנהלת דו שיח עם דג, אשמח עד מאוד. הילה אלפרט היא אשה שיודעת המון על אוכל הגיוני וטעים, אבל צריך גם לדעת לדבר עליו באורח מושכל. לשון הכלאיים, דלותם של הדימויים ועלגותה של העברית אפיינו בגמר הגדול גם את המתמודדים, גם את השופטים וגם את השף. אלא שהרייטינג, כאמור, לא קשור לאוכל ולאופן הדיבור על אודותיו אלא לאלימות. אנחנו חיים בתרבות שמכורה לאלימות, והשף קדם הוא רק תירוץ להביא עוד קצת מן החומר הממכר למסך.

6. יפית, אחת המתמודדות בגמר, נלקחה לכפר הילדים בו גדלה כדי לבשל קציצות בקר ברוטב עגבניות. היא קראה לזה "אוכל של פעם". היא העלתה חיוך גדול על פני מפני שפעם, כשתגדל, עוד תוכל להתנסות בשדרוג המנה צרכי שנות האלפיים, וכשתגדל עוד יותר תגלה שכלל לא צריך לשדרג. "פעם", בתרבויות קולינריות פחות חפוזות משלנו, הוא מחמאה ולא גנאי: בעולם כולו יש נהייה מתמדת אל עבר עברו של מטבח מקומי, ומדובר בגאווה רגיונאלית או לאומית. רק אצלנו, ארץ ובה שבעים אומה ולשון ותרבויות מטבח, ממהרים לייבא עוד. בשביל מה?

7. נופית, היפה והדאובה והדומעת, נתבקשה לעצב מסעדה בעיני רוחה ובהדמיית תלת מימד. היא רצתה טפט אוריינטלי כזה להיכל האוכל הצפון אפריקני המודרני שלה, אמרה שיהיה אותנטי אבל בשום אופן לא עם גלביות וכפתנים. עצה חינם: סעי למרוקו. שבי שם חמש שנים. לימדי לבשל במטבחיהן של זקנות חכמות. תחזרי, תפתחי מסעדונת קטנטונת ובה עדות למה שלמדת. כך עושים זאת נכון. שום טפט לא יסייע לאותנטיות, צפון אפריקנית או דרום איטלקית.

8. לאורך התוכנית כשרות הוצגה כמגבלה או בעיה. כמה שנמאס מן הטמטום היהיר הזה: כשרות היא תרבות אכילה. כמו תרבות האכילה של הסינים או הצרפתים או האיטלקים או היפנים או כל מטבח אופנתי אחר (חוץ מהמולקולרי. מולקולות, תודה לאל, עדיין אינן עם).

9. איננו נוהגים להטיח בפני הסינים את מגבלות מטבחם מפני שאין בו קוטג, חלב יטבתה, גבינות עיזים, מילקי, במבה, זעתר, חלווה, תפוחי אדמה או לחם שאור. את היפנים איננו שופטים לחומרה על העדרם המוחלט של שוקולד, שמנת מתוקה או עגבניות ממטבחם. רק לאוכלי כשר מותר לבוז, גם כשמבשלים במרכיבים כשרים לגמרי: הילה אלפרט ביקשה "פתרונות כשרים לפולנטה". ובכן, יש כאלה וזו לא בעיה, והיו כאלה במטבחו של אבי כשלפולנטה רכה קראו בשם ממליגה, אבל לומר שזו בעיה קל יותר ומתכתב עם הבון טון המאוס שבו לובסטר עם ג'ט לג מזוויע לעולם יהיה אטרקטיבי יותר ממה שגדל כאן ועולה עשירית ממחיר הלובסטר.

10. במסעדות טובות באמת בעולם הגדול - אכלתי בכמה כאלה – מתקיים במטבח מחול עמלני של אלפי תנועות אנושיות מתואמות יפה בניצוחו של כוריאוגרף דעתן ומומחה גדול לחלוקת קשב אפקטיבית. הן שורדות שנים ארוכות. האם יש קשר כלשהו בין אלימותו המופגנת של השף קדם לבין סגירתן המהירה של מסעדות עילית מקומיות? הלא אי אפשר להוציא את גסות הרוח מן האיש, ואפשר רק לשער שיש עוד כאלה, ושהכפופים להם מתפטרים חדשות לבקרים. אפשר לקוות שזה מה שקורה כששף חושב שהוא סטאלין של המטבח.

11. מכל הטעמים המצטברים האלה, "המטבח" היתה תוכנית מאוד לא מעוררת תיאבון, או במילה אחת: דוחה. מה שמבטיח לה עונה שניה ודאית. מי ששרד שעתיים של מתח דמיוני, קצת דמעות והרבה תקריבים של שקדי עגל, כנראה שמגיעה לו עוד עונה אחת לפחות.